המהפכה הציונית בישרה היתעוררות, תיקון עצמי של היהודי ושל היהדות, תיקווה להקמת חברת מופת המשוחררת מתחלואי העבר. המציאות נענתה לחזון באופן חלקי בלבד. להגשמת כל חזון נדרש מאמץ אנושי מתמיד לאורך זמן. לא יד אלוהים עשתה זאת כי אם אנו, בכוחנו ובעוצם ידינו. מי זה חולל הפלא - ארץ מולדת?  מי זה הקים כל אלה - ארץ מולדת? זו ידך, ידך היא הזורעת. זו ידך, ידך היא הנוטעת. ועוד ידוע מכך – נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו. בסלע חצבנו עד דם – ויהי אור.

לא באנו לארץ ריקה. האוכלוסייה הערבית חשה עצמה מאויימת על ידי שובנו לציון, מבחינתם – בצדק. הסיכסוך הלאומי ימיו כימי ההתיישבות הציונית. הערבים חשו כי הבריטים עומדים למסור את הארץ ליהודים, היהודים הרגישו כי  הבריטים מתכחשים להבטחותיהם שניתנו בדין. האמת ההיסטורית היא שהבריטים נהגו בהיעדר מדיניות ברורה, פעם כך ופעם כך בהתאם ללחצים שהופעלו עליהם. מבחינתנו הם כשלו במבחן העליון: שערי הארץ ננעלו בזמן השמדת אחינו באירופה.

אחרי השואה הערבים הרגישו כי מעצמות המערב מגלגלות לפתחן את השאלה היהודית. הם חשו כי הם נתבעים לשלם את חובו של המערב ליהודים על חשבון אדמת מולדתם. מבחינתנו, דבר לא היה צודק יותר מקיבוץ שארית הפליטה במולדת ההיסטורית והקמת המדינה. הותקפנו ועמדנו על נפשנו, ובתוך כך נוצרה המציאות הפוליטית העכשווית. תקומתנו כעם חופשי בארצנו כרוכה בטבורה בטרגדיה של העם הפלסטינאי. נעשו טעויות למכביר מצד ההנהגות. לא נבוא עליהם חשבון כאן. סוף דבר - אנו והפלסטינאים נושאים באחריות משותפת להיות המזרח התיכון פצע מדמם ומסוכן בגופה של האנושות.

המצב הנוכחי איננו גזירת שמיים. הוא תולדה של מלחמות ישראל. רע לה למולדת להיות נתונה במלחמה, וטוב לה שיחיו בניה בשלום. האסון שאירע את הערבים איננו רק אסונם כי אם באופן ישיר גם אסוננו. אנו חולקים את אותה האדמה, ושותפים לאותה המציאות. כל פיתרון שלא יבוא על בסיס שיתוף זה לא יחזיק מעמד לאורך ימים ולא יבטיח שלומה של המולדת.

המולדת, כמוה כאומה, הינה יישות אורגנית ובלתי ניתנת לחלוקה. מתוך הקטסטרופה ההיסטורית שהחריב טיטוס בית מקדשינו ויצאנו בגלות התפתח העם היהודי בתפוצותיו בעוד יושבי הארץ עתידים לקבל עליהם האיסלאם ולפתח זהות נפרדת. זוהי טרגדיה שבניה היהודים והערבים של המולדת לא מסוגלים לחיות בינהם בשלום, אך הפיתרון לא נמצא בחלוקת המולדת. האחים לא יוכלו לחלק את האמא בינהם. יהיה עליהם ללמוד לחיות בשלום, ולהקים את המוסדות האזרחיים והמדיניים שיקיימו מטרה זו. עידוד החיים המשותפים, הידברות הדדית והתנערות מאלימות הינם מעשים פטריוטים ומשימות לאומיות מן המעלה הראשונה. לא תיכון גאולת ציון ללא שלום בין בני אברהם בארץ הקודש. אשנה ואומר: לא תיכון גאולת ציון ללא שלום בין בני אברהם בארץ הקודש.

בפעילותי הציבורית אני פוגש קהלים רחבים, יהודים וערבים, בשטחי 48 ובשטחי 67. דין אחד לכולם: בניה ובנותיה של המולדת המשותפת. יש לבער את אמונת השווא כאילו האדמה היא קניין הנתון לצד זה או אחר. "לי כל הארץ", מצווה ה'. הארץ נתונה לנו כפיקדון יקר ערך, אותו עלינו להעביר לדור הבא באחריות ובכבוד.

בכל דור ודור ניצב היהודי מול אתגר היסטורי. דור חיבת ציון מילא תעודתו. דורות באזל וביל"ו מילאו תעודתם. כך דור תש"ח והדור הראשון למדינה. כעת ניצבים אנו במבחן השלום. זוהי משימת דורנו. אם ניכשלנו בה – ועמדנו ככלי ריק מול תולדות היהודים. שלום בין בני אברהם בארץ הקודש הוא הגשמת המפעל הציוני. עודנו חוגרים. בל נתהלל כמפתחים.

אני מבקש לסיים בנימה אישית. אני גר ביישוב שערי תקווה שבמערב השומרון. בין אלקנה לאורנית, בין עזון עטמה לבית אמין. למען הכנות – לא עברתי לשומרון מסיבות אידיאולוגיות אלא משפחתיות. האידיאולוגיה באה מאוחר יותר. בהתחלה הייתי "עוף מוזר" – רב רפורמי. אחר כך הייתי "עוף מוזר ביותר" – רב רפורמי מתנחל, ולבסוף אני "עוף מוזר מכל וכל" – רב רפורמי מתנחל ופעיל שלום. אני אוהב לגור בשומרון. אוהב את האדמה ואת הנוף התנכ"י. אני מודע היטב למורכבות שבבחירה הזאת שלי ושל משפחתי, אך יש בה משמעות רבה. מן הבחינה הלאומית – אני אדם יהודי היושב בארץ ישראל. כמוני כיהודי בגליל, בנגב, בתל אביב ובעמק יזרעאל. מבחינת השותף הפלסטיני שלי, כך שמעתי לא אחת – "כּוּל אִיל עָרְד מוּכְתָלֶה". כל האדמה כבושה היא. ביפו, בסחנין ובשומרון. בחיי היום יום שלי אני עד למורכבות החיים המשותפים באופן ישיר ומיידי. השומרון הוא ליבת הסכסוך. אינני יכול לומר כי לא ראיתי ולא ידעתי. גדרות בטון ותייל, חיילים ומחסומים הם חלק מחיי. אלו מחזות אליהם נחשפים ילדי כשאנו יוצאים לטייל או סתם נוסעים הביתה. מבחינתי, המגורים בשומרון הם הבעת תיקווה: גם בשומרון עוד תהיה סולחה. אולי לא אחיה כדי לראות זאת, אך נכדיי יראו זאת לבטח. המשימה שנטלנו על עצמנו כבירה היא, וידרשו עשרות שנים להשלמתה. אני לוקח דוגמא מירמיהו שקנה את שדה דודו, חנמאל, בענתות ערב החורבן. ירמיהו שומע דבר ה': "עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת." (פרק ל"ב). אף אני מרגיש כך. אל יפלא הדבר בעיניכם, כי זכר ה' חסדו לציון, אהבת נעוריו. עוד ניטע כרמי שלום בהרי שומרון, והייתה נפשנו כגן רווה, לא נוסיף לדאבה עוד. הפך אבלינו לששון וניחמנו.

אחי ואחיותי, ביקשתי לחלוק איתכם בזה אמונותיי ודעותיי בשאלה היהודית-ערבית. לא משמיים יצמח פורקן, אלא ממעשינו ומבחירותינו. בידנו הדבר לעשותו. אמונתנו הדתית תחזק אותנו בעת בניית קהילת השלום, שכן אנו נדרשים לנחישות ולסבלנות אין קץ. יהי רצון שיקויים בנו מהרה חזון הנביא זכריה (ח'): " וְעַתָּה, לֹא כַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אֲנִי, לִשְׁאֵרִית, הָעָם הַזֶּה--נְאֻם, יְהוָה צְבָאוֹת. כִּי-זֶרַע הַשָּׁלוֹם, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ, וְהַשָּׁמַיִם, יִתְּנוּ טַלָּם; וְהִנְחַלְתִּי, אֶת-שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה--אֶת-כָּל-אֵלֶּה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם, בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל--כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם, וִהְיִיתֶם בְּרָכָה:  אַל-תִּירָאוּ, תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם.".

אמן. כן יהי רצון.

משמאל: במפגשי משפחת הסולחה.