זכור – את עמלק ואת המאבק בגזענות*
מחוגי לוח השנה היהודי מצביעים היום על "שבת זכור", השבת שלפני פורים, בה אנו קוראים בתורה את המצווה לזכור את מעשי העמלק, ולהביא למחיקת זיכרו מעל פי האדמה. בלוח השנה הכללי נציין בשבוע הבא את יום המאבק הבין לאומי בגזענות. ראשיתו של יום זה ב 21 למארס 1960. בתאריך זה נורו בדרום אפריקה 69 מפגינים כנגד משטר האפרטהיד בעיירה שרפוויל בדרום אפריקה. כתוצאה מכך הכריז ארגון האומות המאוחדות על יום זיכרון מיוחד שייוחד למאבק בגזענות . ננסה כאן לראות איך נוכל לראות את זה בראי זה.
מהו מעשה העמלק שעלינו לזכור? כאשר בני ישראל יצאו ממצריים, בעודם עייפים וצמאים ,מתלוננים אל משה ואמונה אין בהם, פשט עליהם שבט העמלק. מספר המקרא (שמות י"ז):
" וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם, מַסָּה וּמְרִיבָה: עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת-יְהוָה לֵאמֹר, הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, אִם-אָיִן. וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדִי. י וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר-לוֹ מֹשֶׁה--לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק; וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר, עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ--וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ-אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ; וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עֲמָלֵק וְאֶת-עַמּוֹ, לְפִי-חָרֶב. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יְהוָה נִסִּי. וַיֹּאמֶר, כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָה, בַּעֲמָלֵק--מִדֹּר, דֹּר. "
פרשנים ניסו להסביר את הפסוק "כי יד על כס יד". כביכול עצם קיומו של העמלק בעולם משול להרמת יד על כיסאו של הקב"ה. כותב בעל הפסיקתא דרב כהנא (י"ב) : "כל זמן שזרעו של עמלק בעולם לא השם שלם ולא הכסא שלם. נעקר זרעו של עמלק - הכסא שלם והשם שלם ." אין כאן רק מאבק צבאי בין שני שבטים. מדובר במאבק קוסמי, בין הכוחות הנאמנים לה' ובין כוחות טומאה החותרים תחתיו.
בפרשה שנקרא מחר בבית הכנסת מצווה משה את העם:"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים. והיה בהניח יהוה אלוהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר יהוה אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח!. " (דברים כ"ה 17-19 )
לא תשכח, מתרה משה בעם, כנגד נטייתו הטבעית של האדם לשכוח. הפרשנים המסורתיים מפליגים במדרשי זוועה לפסוק זה. רש"י כותב: "אשר קרך בדרך" – לשון קרי וטומאה, שהיו מטמאן במשכב זכור....ויזנב בך – שהכה אותם מכת זנב, חותך מילותיהם של ישראל וזורקן כלפי מעלה ואומר בזה בחרת טול חלקך". צא וראה עד כמה נוראים מעשיהם, ובודאי שאין להם מקום על פני האדמה. רק לשם הבהרה : זוהי פרשנות. אין זה הסיפור המקראי. לעומת זאת ניתן להיזכר בסיפור מהתנ"ך על דוד מלך ישראל שהביא מאתיים עורלות פלישתים כמוהר בעבור כלתו, מיכל בת שאול המלך.
ההפטרה לפרשה שנקרא מחר לקוחה מתוך שמואל א', ט"ו. הנביא שמואל מצווה על המלך שאול להכות לפי חרב את העמלק ואת מלכם. שאול חס על מלך עמלק אגג, ובשל כך נקרעת ממנו המלוכה וניתנת לדוד. למעשה זוהי החוליה המקשרת בין העמלק למגילת אסתר: מהדורה חוזרת של המאבק הנצחי, והפעם באמצעות המן האגגי ומרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני (משבט בנימין).
מניין בעצם הופיע העמלק על במת ההיסטוריה? ידוע לנו כי שושלות היוחסין שבתנ"ך מבטאים יחס של קרבה או ריחוק תרבותי. הכושים, למשל, רחוקים מאיתנו ביותר. הם צאצאי חם בן נוח בעוד אנו צאצאי שם בן נוח. ועמלק? מה קרבתו אלינו?
המקרא נותן תשובה מהממת בפשטותה וביושרה : עמלק הוא צאצא של עשו בן יצחק בן אברהם. בראשית לו :" ט וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר. י אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-עֵשָׂו אֱלִיפַז בֶּן-עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו רְעוּאֵל בֶּן-בָּשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו. יב וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן-עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת-עֲמָלֵק ".
עמלק, כך מעיד הכתוב, הוא השבט הקרוב אלינו ביותר מבחינת שושלת היוחסין המתוארת במקרא. יתרה מכך, המקרא אף מצווה מפורשות בדברים כ"ג: לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. האם דווקא הקרבה הרבה היא יסוד השנאה העזה? אנו זוכרים היטב כי שינאת אחים היא עניין מרכזי החוזר לכל אורך ספר בראשית – אח דחוי מול אח רצוי : קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו ולבסוף יוסף ואחיו. הייתכן כי ישנו עם נוסף הטוען לבכורה רוחנית מתוקף התייחסותו אל אבות האומה?
ייתכן. כאשר בלעם בן בעור נושא את משליו במדבר, הוא סוקר את כל עמי האזור, ובתוך כך מצהיר: "ראשית גויים עמלק" (במדבר כ"ד 20). לשיטתו, כדמות רוחני הזרה לעולם הישראלי, ראש לגויים הוא העמלק.
האם העמלקים ממלאים תפקיד מרכזי בסיפורי התנ"ך לאחר מכן. התשובה שלילית. כמעט ולא נשמע עליהם יותר. דוד המלך מנהל מספר מבצעים צבאיים כנגדם, ובכך די. לבסוף, כבדרך אגב, מספרים לנו דברי הימים את המעשה הבא: " וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה הַכְּתוּבִים בְּשֵׁמוֹת בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה וַיַּכּוּ אֶת-אָהֳלֵיהֶם ...וּמֵהֶם מִן-בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְּרֹאשָׁם. מג וַיַּכּוּ אֶת-שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. " (דבה"י א', ד' , מ"א). כך, בפסוק אחד אגבי וצדדי מעיד הכתוב בפירוש כי הוכתה שארית הפליטה לעמלק. כביכול, יכולים היינו להכריז בזאת על קיומה המלא של מצוות מחיית זכר העמלק. ולא כך הוא.
פועל כאן צורך נפשי עמוק בנפש האדם, להטיל על האחר את הצל שבנפשו. אין מדובר כאן על עם כזה או אחר, מדובר במנגנון בסיסי הפועל על יחידים ועל קבוצות בה אני מייחס לאחר את מה שאין ביכולתי להכיל בעצמי. כבר ספרות חז"ל זיהתה דפוס זה של השלכה. כותב בעל התנא דבי אליהו זוטא (י"ט):"לעתיד לבוא מטיל הקב"ה הוא עוונותיהן של ישראל ונותן אותן על עמלק שבא מעֵשָׂו. אמר עמלק לפני הקב"ה: וכי מה כוחי שנתת עליי את כל עוונות יעקב?" . הזוהר מתקדם עם רעיון זה צעד אחד קדימה. לשיטתו היו עמלקים בתוך הערב רב שליווה את ישראל במדבר. אותו ערב רב עמלקי היסתנן לתוך עם ישראל. תוכלו לזהות אותו בעצמכם:
"חמישה מינים הם בערב רב, והם: נפילים, גיבורים, ענקים, רפאים, עמלקים. ועמלק מיהם? פרנסים עשירים ורבנים ודיינים המועלים בתפקידיהם" (זוהר ח"ג קכה על בראשית כה. כאן על פי תשבי, משנת הזוהר,20, ע' תרצ).
עניין המעילה בתפקיד הוא מהותי להבנת תפקידו של עמלק בעולם. כאשר מי שאמור להנהיג את העולם מועל בתפקידו נוצר חלל אליו נשאבת טומאת העוול. בכלל – הטומאה נמשכת אל הקודשים. כאשר הקדוש לא נזהר בתפקידו, נוצר מרחב פעולה לכוחות העמלק.
כעת ניגש למגילת אסתר, אל הרגע המכונן את חג הפורים : "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". הניצוד הופך לצייד, הקרבן הופך לאלים. מספרת המגילה בפרק ט': "יא בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. יב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה-שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ. יג וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם-מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן יִתְלוּ עַל-הָעֵץ. יד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן תָּלוּ. טו וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים (הַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת-יָדָם. טז וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל-נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת-יָדָם. יז בְּיוֹם-שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה."
מצווה גדולה בפורים לשים לב לעניין ההיפוך. אנו מצווים לשתות עד דלא נדע להבחין בין מרדכי להמן. עד למקום שבו מרדכי הוא תמונת ההיפוך של המן, ומסוגל לעשות כמעשהו. זוהי אפשרות אנושית. הטוב והמוסרי שבבני האדם מסוגל למעשים נפשעים אם הוא מניח לכוחות העמלק להתגבר בנפשו. זהו לקח אנושי בסיסי ביותר. זה מה שיכול להתרחש כאשר קבוצת בני אנוש אחת מסמנת קבוצה אחרת כתמצית הרוע והטומאה. הפיתרון הסופי שנוסה על העם היהודי הוא דוגמא מובהקת לכך.
ראינו כי יהודי יכול להתחבר אל המקום העמלקי שבשורש נשמתו האם העמלקי יכול להתחבר למקום היהודי? מספרת הגמרא: (גיטין נ"ז ע"ב): נעמן גר תושב היה נבוזראדן גר צדק היה מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים מאן אינון שמעיה ואבטליון .
הגמרא מלמדת אותנו שיש תקווה לעמלקי, והא ראיה בני בניו של המן. אם יתרגל את דרכי האלוהים וישקיע עצמו בעיסוק הרוחני – יגאל עצמו ויזכה לחיות חיי טעם בעולם. מכאן שהתהליך פועל בשני הכיוונים: אדם המצוי בבערות רוחנית יכול לגאול עצמו באמצעות החלטה ותירגול, ואדם המצוי בעיצומו של תהליך רוחני יכול ליפול לשינאת האחר ולאלימות.
אני מבקש דוגמא לכך: בפורים תשנ"ד, 1994, ניכנס איש יהודי לקברו של אברהם אבינו ורצח 30 מתפללים בני אברהם. בעיניו הם נידמו לעמלק. בעיני שלי, העמלק היה בתוך נפשו. ניתן לומר כי הוא היה נגוע בעמלקיות, ולכן נהג כפי שנהג. מהות העמלק אם כך היא כאשר הטומאה נידמית כאלוהות ונהפוך הוא. כאשר השינאה מתחפשת ליראת שמיים, אות הוא להימצאותו של עמלק. שינאת האחר בשם האלוהים היא הסוג הנחות ביותר, הנאלח ביותר, השפל ביותר של רגש אנושי. יש לזהות את העמלק הזה בתוכנו ובכל מקום. אסור לתת לו להתחפש, לכסות עצמו במסכות של מתק שפתיים ונופת צופים מאמינה. יש להוקיע את קלונו ברבים. להסיר המסווה מעל פניו ולומר קבל עם ועידה – אין זו אמונה כי אם שנאה.
אות לאמונת האמת הוא כאשר מפעם באדם רגש עז של אחדות ואחווה עם כל הברואים באשר הם, באשר כולנו יציריו של אלוהי הצדק והאמת, ריבון העולמים, ממנו נירא ואותו נעבוד.
יהי רצון מלפניך, יהוה חומל ונדיב, שתרבה בקרבנו אהבת אמת וכבוד הבריות, ותזכנו ללכת בדרכי שלום וענווה, ותרחיקנו מדבר שקר, כזב וצביעות, ויהי מחננו טהור מעמלק השנאה בשם קודשך. קיים בנו מהרה חזון הנביא זכריה: " וְעַתָּה, לֹא כַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אֲנִי, לִשְׁאֵרִית, הָעָם הַזֶּה--נְאֻם, יְהוָה צְבָאוֹת. כִּי-זֶרַע הַשָּׁלוֹם, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ, וְהַשָּׁמַיִם, יִתְּנוּ טַלָּם; וְהִנְחַלְתִּי, אֶת-שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה--אֶת-כָּל-אֵלֶּה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם, בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל--כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם, וִהְיִיתֶם בְּרָכָה: אַל-תִּירָאוּ, תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם. " (זכריה ח י"א-י"ג)
*- דבר בשם אומרו : ענייני העמלק למדתי מפי ד"ר אבשלום אליצור. המאמר המלא "זכר עמלק וטעם החזיר" פורסם :בן נון, חמי (עורך) , בכור היצירה- יובל ליצירתו של שלמה גיורא שוהם ,שערי משפט, הוד השרון, תשס"ה-2004. המאמר נמצא גם ברשת, באתר של ד"ר אליצור ובמקומות נוספים.
|
