יסודות תיקון העולם
מאת
הרב סער שקד
נר לנשמת ד"ר נתן אופק.
א. הקדמה
משימת תיקון העולם היא אחד הנושאים המרכזים בעולם ההגות היהודי הליברלי, מתחילתו ועד היום [1]. מאמצים חינוכיים רבים מושקעים בהנחלת ערך זה וביישומו. מטרת חיבור זה להציע סיפור מסגרת מושגי ולהתחקות בקצרה אחר היסודות הרעיוניים המובילים אל הרעיון בן זמננו של תיקון העולם כדי להוות מסד ידע לחיי המעש.
ב. סיפור המסגרת - שלושת המומנטים המכוננים
מהלך הזמן של דיוננו הוא קווי, לינארי, ומתקיים בתוך סיפור המסגרת של המחשבה ההיסטורית הדתית, ה- Historia sacra. שורשיו נעוצים הן בזמן המיתולוגי שאין לו זוכר ובה בעת גם בעתיד לבוא בסוף ההיסטוריה. שני המומנטים המכוננים של העבר הם "עדן" ו"אררט" . המומנט שלעתיד לבוא הוא "אחרית הימים". אי לכך:
1. "עדן" : שני סיפורי הבריאה, בראשית, פרקים א' ו-ב', ממקמים את האדם, כל אחד בדרכו, כאחראי לבריאה וכשומר הגן :
א. " וַיּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשׂה אָדָם בּצַלְמֵנוּ כּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָם וּבְעוֹף הַשּׁמַיִם ובַבּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: וַיּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בּצַלְמוֹ בּצֶלֶם אֱלֹהִים בּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בּרָא אֹתָם: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשׁהָ וּרְדוּ בּדְגַת הַיּם וּבְעוֹף הַשּׁמַיִם וּבְכָל חַיּה הָרֹמֶשׂת עַל הָאָרֶץ:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנּה נָתַתּי לָכֶם אֶת כּל עֵשׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כּל הָעֵץ אֲשׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: וּלְכָל חַיּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיּה אֶת כּל יֶרֶק עֵשׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן: וַיּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשׁר עָשׂה וְהִנּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשּשּׁי: " (בראשית א, כ"ו-ל)
בראשית פרק א' מדגיש את היות האדם "צלמו ודמותו" של האל. ככזה הרי הוא מייצגה של האלוהות על פני אדמות. מעשיו הם מעשי האלוהות. האדם הוא ידיו הפועלות של האלוהים בעולם. על ידי קיום הציווי האלוהי שבפסוק כ"ח, "פרו ורבו...", האדם מגשים את ייעודו – היות צלם ה' בתוך מלאות הבריאה. אמנם נתונה לו הזכות לפעול על הבריאה, אך יש לשים לב לציווי שבפסוק כ"ט: ה' מתיר לאדם לאכול מן הצומח בלבד. אכילת הבשר עוד אינה בגדר אפשרות.
ב. "(ז) וַיּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיּפּח בּאַפּיו נִשְׁמַת חַיּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיּה:(ח) וַיּטּע ה' אֱלֹהִים גּן בּעֵדֶן מִקּדֶם וַיּשׂם שׁם אֶת הָאָדָם אֲשׁר יָצָר:(ט) וַיּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל ... (טו) וַיּקּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיּנּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשׁמְרָהּ:... (יט) וַיּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כּל חַיּת הַשּדֶה וְאֵת כּל עוֹף הַשּמַיִם וַיּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיּה הוּא שׁמוֹ:"(בראשית, פרק ב', ז'-י"ט).
"לעבדה ולשמרה", כך מגדיר בראשית, פרק ב' את תפקידו של האדם בעולמו של הקב"ה. לעומת עמדת שלטון האדם שבפרק א', מילותיו של סיפור זה מעמידות את האדם כאחד מהברואים, זה שתפקידו לשרת את יתרם. ראוי לשים לב למוטיב ה"נפש החיה". האדם, לאחר שנפח בו ה' נשמת חיים הרי הוא נפש חיה. חיות השדה ועופות השמיים, לאחר שקרא להם האדם בשם, הרי הן נפש חיה. הדבר המחולל את חיוּתה ונשמת אפה של הנפש הוא היותה נקראת בשם. עניין זה מתחדד עוד יותר בשני הדורות הבאים: אדם מוליד את שת "בדמותו כצלמו" (שם ה',ב'). הקשר בין ההורות והנבראות כאן מובהק מאין כמותו. שת מוליד את אנוש, שעליו נאמר: "אז הוחל לקרא בשם ה'"(ד', כ"ו).אדם הופך לאנוש ולאנושות, כאשר הוא מתחיל לקרוא בשם לעולמו ולבוראו.
בספרות חז"ל משמשת דמותו של אדם הראשון כאבטיפוס לעמידתו של האדם בכלל אל מול ההוויה, מורכבותה ועמלה. ידוע במיוחד המדרש על הפסוק "ראה את מעשה האלוהים, כי מי יוכל לתקן את אשר עיוותו" (קהלת ז', י"ג): "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן. אמר לו ראה את כל מעשי, כמה נאים ומשובחין הם, וכל מה שבראתי לכבודך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבא, ז', א'). הדרשן ניצב מול התסכול וחוסר-האונים של מחבר קהלת נוכח העוול המצוי בעולם, ותגובתו לכך היא קבלת מלוא אחריותו של האדם על הבריאה. זוהי תמצית מהותו של המומנט "עדן".
2. "אררט":מומנט זה הוא רגע האחדות שאחרי האסון שגרם האדם. נעדר ממנו טעם ההבטחה הראשונית של גן-העדן. אלוהים והאדם בוגרים יותר ותמימים פחות. יחד עם זאת, מפכה ברגע "אררט" תקווה עדינה. הנה האנושות כולה, משפחה אחת, שבעמלה הטוב הצילה את כל מיני היצורים החיים על פני אדמות מזעמו של האל. הסופה חלפה. מעתה יותר להם לבנות את חייהם. אשר לאלוהים – הוא מבין כי צלמו ודמותו אשר יצר, רחוקים משלמות. יותר לא יכחיד אותם. עכשיו מתחילה המלאכה.
מתוך בראשית ח':
"א) וַיּזְכּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כּל הַחַיּה וְאֶת כּל הַבּהֵמָה אֲשׁר אִתּוֹ בּתּבָה וַיּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיּשׁכּוּ הַמּיִם: ...(ד) וַתּנַח הַתּבָה בּחֹדֶשׁ הַשּבִיעִי בּשׁבְעָה עָשׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט:... (י) וַיּחֶל עוֹד שׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיּסֶף שׁלּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתּבָה:
(יא) וַתּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בּפִיהָ וַיּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:
...(ט"ו) וַיְדַבּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר:(טז) צֵא מִן הַתּבָה אַתּה וְאִשׁתּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשׁי בָנֶיךָ אִתּךְ:
(י"ז) כּל הַחַיּה אֲשׁר אִתּךָ מִכּל בּשר בּעוֹף וּבַבּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ <הוצא> הַיְצֵא אִתּךְ וְשׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ על הָאָרֶץ:(יח) וַיּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשׁתּוֹ וּנְשׁי בָנָיו אִתּוֹ:
(יט) כּל הַחַיּה כּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשׁפּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתּבָה:
(כ) וַיּבֶן נֹחַ מִזְבּחַ לַה' וַיּקּח מִכּל הַבּהֵמָה הַטּהוֹרָה וּמִכּל הָעוֹף הַטּהֹר וַיּעַל עֹלֹת בּמּזְבּחַ:
(כא) וַיּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנּיחֹחַ וַיּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בּעֲבוּר הָאָדָם כּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כּל חַי כּאֲשׁר עָשׂיתִי:
(כב) עֹד כּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשׁבּתוּ:"
"אררט" מהווה בעבורנו תזכורת לפוטנציאל הטוב ולרגע החסד וההבטחה, ועדה לכך ברית הקשת בענן. אלוהים נותן חוקה חדשה לבני האדם, "מצוות בני נח"[2]. זהו קוד האתיקה הבסיסי ליחסים בתוך משפחת האדם ובינו לבין יתר הבריאה. עכשיו מתעצמת זכותו על בעלי החיים, וכבר מותר לו לאכול את בשרם. האדם שאחרי "אררט" מחויב לזכור תמיד את המבול כאופציה שלא תישנה, ואת הקשת כמופת לאחריותו שלו לכך.
3. "אחרית הימים": סוף כל הזמנים משמעו אנושות בוגרת ומאוחדת בהבנתה את האלוהות ואת דרכי פעולתה. מכיוון שכך, הרי היא מבינה את האחדות העומדת בבסיס כל התופעות ומכוונת התנהגותה על פיה. כאמור בדברי הנביאים :
א. ישעיהו ב', א-ד:
" הַדּבָר אֲשׁר חָזָה יְשׁעְיָהוּ בּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשׁלָם: וְהָיָה בּאַחֲרִית הַיּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בּית ה' בּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשּא מִגּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמּים רַבּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדּרָכָיו וְנֵלְכָה בּאֹרְחֹתָיו כּי מִצּיּוֹן תּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשׁלָם: וְשׁפַט בּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמּים רַבּים וְכִתּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשּא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמה".
ב. ישעיהו י"א, א'-ט':
" וְיָצָא חֹטֶר מִגּזַע יִשׁי וְנֵצֶר מִשּרָשׁיו יִפְרֶה: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה': וַהֲרִיחוֹ בּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשׁפּוֹט וְלֹא לְמִשׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ: וְשׁפַט בּצֶדֶק דּלּים וְהוֹכִיחַ בּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכּה אֶרֶץ בְּשׁבֶט פּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשׁע: וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו: וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גּדִי יִרְבּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בּם: וּפָרָה וָדֹב תּרְעֶינָה יַחְדּו יִרְבּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כּבּקָר יֹאכַל תּבֶן: וְשׁעֲשׁע יוֹנֵק עַל חֻר פּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גּמוּל יָדוֹ הָדָה: לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשׁחִיתוּ בּכָל הַר קָדְשׁי כּי מָלְאָה הָאָרֶץ דּעָה אֶת ה' כּמּיִם לַיּם מְכַסּים: "
האדם אליו מתייחס ישעיהו הוא הגוף של אנושות זו. כינוי המלכות שלו, חוטר מגזע ישי, ניתן להיקרא כהדרת פני אותו הדור. סיפור התפתחותה של הרוח האנושית הוא המסע רצוף הנפילות של האדם מילדותו המיתולוגית אל בגרותו המלאה ומלאת ההבנה. חובתו של האדם במסעו הרוחני לקדם הבנה זו בכל ישותו.
ג. ראשית השימוש במושג "תיקון עולם"
המושג "תיקון העולם" מופיע לראשונה במשנה, הרובד התנאי של ספרות חז"ל. משמעותו כאן ניתנת להבנה כפירושה: "למען מהלכו התקין של העולם". המהלך הנורמטיבי של העולם הוא כך וכך, וההלכה "מפני תיקון העולם" תפקידה לשמור עליו ככזה. לדוגמא, הרצף המופיע במשנה, גיטיןד',ג':
"העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם, הלל התקין פרוזבול מפני תיקון העולם".
שתי הדוגמאות שלפנינו מתארות מצב ותיקונו: לא תקין הוא בעולם, שגט יינתן ללא חתימה. לכן ההלכה מורה לעדים לחתום עליו. לא תקין הוא שלא ילוו אנשים כספים זה לזה בשל השמיטה, שעל כך נסבים החיים הכלכליים, ולכן מתקין הלל את הפרוזבול, המאפשר שלא לשמוט את החוב אפילו בשנה השביעית. למען הבהר דבר - מטרת החקיקה מפני תיקון העולם היא למנוע מצב לא רצוי או לתקנו. זהו מכשיר הילכתי בידי חז"ל לפעול בו כפי הבנתם את העולם וצרכיו. זהו אחד העקרונות ההלכתיים, המשמשים כקריטריון לחקיקה ולמשפט, כגון: "מפני כבוד הבריות", "מפני דרכי שלום", "ועשית הישר והטוב" ועוד.
אחת מהופעותיו המרכזיות של המושג מצויה בפיוט תקיעתא דרב, פיוט לפני תקיעת השופר המיוחס לרב, האמורא אבא בא אייבו, מייסד ישיבת סורא ובן זוגו של שמואל. בפרק המלכויות, המצוי בליטורגיה עד היום כתפילת עלינו, כתוב :
"על כן נקווה לך ה' אלוהנו לראות מהרה בתפארת עזך, כי תעביר גילולים מן הארץ והאלילים – כרת יכרתון, לתקן עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו אליך, להפנות אליך כל רשעי ארץ".
מלכות האלוהים עלי אדמות באה לידי ביטוי מתוך שהאדם עוסק בתיקון העולם. מעולם חולין הופך העולם להיות למלכות שדי, משעה שכוונתו של האדם לעסוק בתיקונו לשם שמיים. ליאו באק מפרש זאת כך: "האדם הוא הבונה מלכות שמיים עלי אדמות ומרחיב גבולה בכל מעשה טוב שהוא עושה. האלוהי בא לידי גילוי בחברה האנושית כל אימת שבני אדם מקיימים זה בזה מצוות אלוה. דבר המדינה המושלמת הוא כאן דבר הדרישה המכוונת לכל אדם ואדם – "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו)." [3]
ד. הרמב"ם : השכלת האלוהות כתיקון האדם והעולם
לשיטת הרמב"ם, על ידי הלימוד והעיון עולה האדם במעלה הרוחנית של הבנת העולם. התורה , לצד לימוד הטבע בכלל וטבע האדם בפרט, היא הדרך עבור המשכיל השלםלהסיק ולהנהיג את עצמו ואת עולמו. מנהיג שכזה הוא הנביא. לנביא סגולה לחנך ולהנהיג. ביכולתו להבין את בני האדם וללמדם על פי המעלה הרוחנית בה הם נמצאים. המשכיל מתקדם אל דרגת הנבואה מתוך שהוא מחקה את דרכי פעולתו של האלוהים בעולם. כאן מעגל ההשכלה והגאולה האישית חוזרים אל עניין תיקון העולם.
הרמב"ם מסיים את מורה הנבוכים בדיון בארבעת השלמויות האפשריות לאדם. הפחותה שבהן היא שלמות הקניין, ריבוי העושר החומרי. הבאה אחריה היא שלמות תבנית הגוף, בריאות וכוח. בשלמות זו שותפים האדם והחיה, ולפיכך אין היא תכלית האדם. המעלה השלישית היא שלמות מעלת המידות, ההתנהגות המוסרית. אף זוהי אינה המאפיינת את שיא יכולת האדם. השלמות המוסרית נחוצה למימוש החיים החברתיים. חיי המוסר הם רק ההכנה לשלמות האמיתית, היא החכמה השכלית:
"והמין הרביעי היא השלמות האנושי האמיתי, והוא הגיע לאדם המעלות השכליות – רצוני לומר: ציור המושכלות, ללמוד מהם דעות אמיתיות באלוהיות. וזאת היא התכלית האחרונה, והיא משלמת האדם שלמות אמיתי, והיא לו לבדו, ובעבורה יזכה לקיום הנצחי, ובה האדם אדם" (רמב"ם, מוהנ"כ, III, נ"ד).
ובה האדם אדם: תיקון העצמי ותיקון העולם שזורים כאן זה בזה. החכמה לעולם איננה מתוך עצמה ולשם עצמה. השכלת האלוהות היא השכלת דרכי פעולתה בעולם, וחיקוייה בפועל. בהמשך מצטט הרמב"ם את דברי הנביא ירמיהו (ט', כ"ב-כ"ג) : "כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, ואל יתהלל העשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהולל: השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ". חיקוי האל משמעו הליכה בדרכיו: עשיית "חסד צדקה ומשפט בארץ". זוהי תכלית החכמה.
ה. שותפות העשייה בין האלוהים והאדם ואחריותו של האדם
א. "כל הדן דין אמת לאמתו מעלה עליו הכתוב כאלו שותף במעשה בראשית" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, י"ח, י"ג).
ב. "כל המשמר את המועדות כראוי כאילו שותף עם הקב"ה במעשה בראשית" [פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת פינחס דף קלו עמוד ב'].
ג. "אמר רב חסדא אמר מר עוקבא המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף במעשה בראשית" [שכל טוב" (בובר), שמות, פרק ט"ז ].
בשלושת מדרשי האגדה היפים הללו שב ועולה רעיון השותפות בין אלוהים לאדם בקיומו התקין של העולם. בבסיס אמונה זו עומדת התפיסה הדתיתהמורכבת, לפיה האלוהים זקוק לאדם בכדי שיקיים את עולמו. "המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו" משתף עצמו במעשה בריאת העולם בששה ימים ומביע את שלמות היום השביעי. המשמר את המועדות כראוי לוקח חלק במהלכו של הזמן הקוסמי. והדן דין אמת לאמיתה, הולך בדרכיו של שופט כל הארץ . האם יכול העולם להתקיים ללא אלה? מידת הכנות מחייבת להודות כי יכול. יכול האדם ליצור עולם שאין בו קדושה, אין בו מועד ואין בו אמת. עולם זה יהיה חסר את "פני האדם" של האלוה. נחזור לרגע אל מומנט "עדן", אל בריאתו של האדם בצלם אלוהים. המדרש על הפסוק "שפך דם האדם באדם" (בראשית,ח,ו) אומר: "דרש רבי עקיבא: כל מי שהוא שופך דמים מעלים עליו כאילו הוא ממעט את הדמות, מפני מה - כי בצלם אלוהים עשה את האדם. דרש רבי אלעזר בן עזריה: כל מי שהוא מבטל פריה ורביה מעלה עליו הכתוב כאילו הוא ממעט את הדמות, מה טעם – "כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (בראשית רבא, ל"ד, י"ד).
יכול האדם לקיים עולם שכזה, אך מתוך כך הוא ימעט את דמות של אלוהים בו. בעניין אחרון זה, בהמשך למאמרו של אלעזר בן עזריה על הפריה והרבייה, עתיד הרמב"ן לקדם את רעיון השותפות צעד אחד נוסף:
"אם כן נמצא חבור האדם לאשתו כשהוא כראוי שהוא סוד בנין העולם וישובו, כי האדם נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית." ( אגרת הקודש לרמב"ן, פרק ב', ד"ה).
קיום זוגיות תקינה המביאה לפריה ורביה, הוא מעשה שותפות לא רק בין בני הזוג לבין עצמם, אלא גם בינם לבין האל. הרמב"ן חי בזמן בו כבר יש תוקף לרעיונות מבית המדרש של המסורות המיסטיות, בעבורן התיקון הוא האופן שבו האדם, על ידי קיום אורח החיים הדתי, מחלץ את ניצוצות האור מקליפות החומר ומשיב אותן אל מקורם האלוהי. השיבושים בעולם מעידים על שיבושים באלוהות ותפקיד המאמין הוא ליטול חלק במאבק בין כוחות הטהרה והטומאה, כדי להשיב את השלום בין היסוד הגברי שבאלוהות: הקב"ה, ובין היסוד הנשי, שכינה "כנסת ישראל", הפרודה מבעלה. כותב יוסף בן אברהם ג'יקטילה על חטא אדם הראשון, בשלו "נתקלקלו השורות ונשתבשו הצינורות ונפסקו הברכות ונסתלקה שכינה ונתפרדה החבילה". (שערי אורה, י, 75). מעתה ואילך תפקידם של האבות ושל משה, דוד, שלמה וצדיקי ישראל שבכל דור, להשיב את השכינה למקומה. ההצלחה והכישלון במשימה זו הם המשמעות הנסתרת של תולדות ישראל.
כותב גרשם שלום על מושג התיקון אצל תלמידי האר"י: " השבירה [שבירת הכלים] היא הפרעה הטעונה תיקון. כל עצם הבריאה, גם מצד האל וגם מצד האדם – אלה שני הקטבים, שני הצירים, שעליהם סובבת כל אותה ההתרחשות העולמית של מעשה בראשית- כל זה כרוך בתהליך אחד, הנקרא תיקון. ...עלינו לתקן את הפגם, להשיב את הדברים אל מקומם ואל הווייתם המקורית. זוהי התכלית של הדת, זהו התפקיד המוטל על האדם הדתי, על האדם בכלל. ..האדם והאלוהים שותפים במלאכה זו....הפעולה המכרעת ניתנה לאדם, אך האדם לא עמד בתפקידו. אדם הראשון היה צריך לתקן את העולם. לו תיקנו – היה מעשה בראשית נכנס מיד למעמד המשיחי, דהיינו, בלי תהליך היסטורי בכלל. ..הגלות של עם ישראל אינה אלא הביטוי ההכרחי, הקונקרטי והאכזרי ביותר למציאות זו של מעמד העולם. הגלות שלנו אינה דבר שבמקרה, היא טבועה בעצם מציאות העולם, בעובדה שאנחנו עדיין לא תיקנו את התיקון, ועדיין לא העמדנו כל דבר על מקומו. כיצד מתקנים? בתורה ובמצוות. אלא הם המכשירים הנסתרים המזיזים בפעילותם הרוחנית את הדברים למקומם הנכון, משחררים את האור הנאסר ומעלים אותו למקומו, משחררים את ניצוצות השכינה מהשתלטותן של הקליפות ומשלימים את דמותו של הבורא ושיעור קומתו המלאה."[4]
ונסיים קו רעיוני זה באחד מיורשי המסורת המיסטית וממוריה, רבי נחמן מברסלב, המעמיד את יסוד התיקון כעיקר חשוב: "כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי. נמצא שהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות, ולעסוק בכל עת בתיקון העולם, ולמלא חסרון העולם, ולהשתדל בעבורו." (ליקוטי מוהר"ן, ה')
ו. מסורת הנאורות המערבית
"נאורות היא יציאת האדם מחוסר בגרותו שהוא עצמו אשם בו. חוסר בגרות היא אי-יכולתו של אדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת . אשמה בחוסר בגרות קיימת, אם סיבתה איננה חוסר שכל, אלא חוסר החלטה ואומץ להשתמש בו בלי הדרכת הזולת. Sapere aude!, אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך! היא איפה סיסמת הנאורות." [5]
מאמר זה של קאנט מתפרסם בדצמבר 1784. קאנט משתית את תורת המוסר שלו על האדם האוטונומי, הסובייקט התבוני, המחוקק לעצמו על יסוד התבונה. המאה ה-18 רצופה באופנים חדשים לחשוב בהם על האדם: מיהו, למה הוא רשאי לשאוף? למה הוא יכול לקוות? בעוד ארבע וחצישנים תפרוץ המהפכה הצרפתית שתנסה להיות ביטוי פוליטי לאמונות אלו. חייליו של נפוליון עתידים לשאת עימם את תסיסת המהפכה בכל רחבי אירופה: חירות, שוויון, אחווה. היציאה מן הגטו מתחילה. הנאורות ועימה הזמן החדש בדברי ימי היהודים יוצאים לדרכם. כותב גרשם שלום על מפגש שתי מסורות החשיבה הללו: "למדנו, שהרעיון המשיחי קשור ברעיון ההתקדמות של המין האנושי, בגאולת האדם על ידי הליכתו מחיל אל חיל, עד שהגאולה מביאה את השחרור השלם של כל הטוב והאציל הגנוז באדם, מתוך תהליך של התקדמות בלתי נפסקת ובלתי אמצעית. יש דרך קשה אבל בטוחה, המובילה את האנושיות מהתחלותיה עד לשלמות, על אף כל המכשולים והחתחתים שבה. הגאולה מסמלת את האפשרות הזו... זה היה ניסיון לזווג את רעיונות המהפכה הצרפתית עם הרעיונות המשיחיים, ניסיון שהיה לו כוח עצום. אנו שוכחים בדרך כלל, מה רב היה כוחו של ניסיון זה, וכמה מן החידוש היה במגמה זו לזווג את שני הדברים ולפרש את הרעיונות המשיחיים של ספרי הנבואה והמסורת הדתית לפי המגמה של ההשכלה החדשה של המאה הי"ח " [6]. תיקון העולם כבר אינו מעשה פרטי – מצווה הנעשית ביחידות או בחבורה. זה ואפילו לא מעשה לאומי, כפי שיטענו מספר הוגים ציוניים. כאן מדובר בגאולת האנושות והעולם. מסורת הנאורות היא מסורת של אופטימיות. יש קידמה, האדם משתחרר מכבליו, עתיד האנושות הרמוני ומבטיח. זוהי עמדת יסוד במחשבת הנאורות. דוגמא לכך הוא הגל המפתח את "הפנומנולוגיה של הרוח" כבדיקה של האופן בו הרוח האנושית, שהתחילה את דרכה במצב שאינו מפותח, צומחת אל מלוא הגשמתה. דוגמא נוספת מהמחשבה הפוליטית : מארכס והמטריאליזם ההיסטורי. מארכס דן ביחס בין התודעה העצמית ובין ההוויה. מדוע זה קשור לעניין תיקון העולם? מכיוון שעל ידי כך שבני האדם משנים את תודעתם, הם לומדים להבין טוב יותר את מצבם ועולה בהם הצורך לשנות את הווייתם. מארכס הוא פילוסוף מעשי. את ה"תיזות על פויארבך" הוא מסיים במשפט בן-האלמוות: "הפילוסופים אך פירשו את העולם באופנים שונים, אבל העיקר הוא לשנותו". (בתוך פ' אנגלס וק' מארכס, כתבים נבחרים, עמ' 279) . מארכסהיה מתקן עולם יהודי לעילא. היה לו חזון אחרית הימים, יום ה' העקוב מדם שיבוא לפני הגאולה, דור חוטא וסרבן ויותר מהכל – היה לקארל מארכס שפע של חרון, עברה וזעם. לדבר אחד הוא לא נזדקק כלל בקריירה הנבואית שלו – לקב"ה, אותו החליפה "רוח הרפאים" של הדטרמיניזם ההיסטורי. המהפכה בוא תבוא. מארכס הוא בין המעצבים של אבטיפוסהמהפכן, מתקן העולם, דמות שתהא בעלת חשיבות מכרעת באקלים הפוליטי והרעיוני של המאה העשרים.
ז. ירושת המאה העשרים
המאה העשרים ניפצה לרסיסים את האמונה האופטימית בתבונה ובקדמה, כמורות דרכו של האדם. מעשי הזוועה, שעשו בני האדם אלה באלה במהלך המאה הקודמת, ערערו עד היסוד את האמונה, כי יכול האדם בכלל לנהוג עולמו בתבונה כל שהיא. "מי יוכל לתקן את אשר עיוותו?" , כפי ששאל מחבר קהלת.
דימוי הלקוח מכתביו של ולטרבנימין מביע ייאוש זה. הכוונה לתמונתו של הצייר המודרני פול קליי משנת 1921, angelus novous . הוגה הדעות ולטר בנימין, שרישום זה היה ברשותו, קרא לו מלאך ההיסטוריה: "יש תמונה של קליי מתואר בה מלאך, הנראה כאילו הוא עמד להתרחק ממשהו שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור כנפיו פרושות, כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. מלאך זה רואה את הריסות העבר, אך אינו יכול לאחות את השברים משום שהוא נדחף על ידי סערה הנושבת מגן העדן...מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת"[7] .ולטר בנימין, הוגה דעות יהודי, מהגדולים במאה ה-20, ברח מאימת הנאציזם והתאבד על גבול צרפת ספרד. גלי החורבות הקורסים ונערמים זה על גבי זה לנגד עיניו הפעורות של מלאך ההיסטוריה הנהדף לאחור במשבה הגורף של רוח הקדמה, מבטאים בעיניו את ההיסטוריה האנושית כהתפוררות שאין לעצרה. הקטסטרופה, לשיטתו, אינה מתחוללת כאירוע אלא נמשכת כל העת. מצב החירום הוא הנורמה. מה באפשרותו של האדם לעשות כנגד רוערב כל כך?
ביכולתו של האדם להעמיד "אף על פי כן" של אמונה ושל מסירות באורח חייו.
מסורת תיקון העולם שאנו יורשים מרבותינו, מתקני העולם במאה הקודמת, היא שילוב של למדנות, אקטיביזם פוליטי ודוגמא אישית. מדובר במחויבות אמיתית וכנה לחיים במחיצת האמת. כותב מרטין בובר: "אנו נתבעים לעמוד במענה שאנו חייבים לשעות זמננו, בפתחון לב של אמונה ובתום לב ככתוב. כלום בספר אנו מדברים? בקול אנו מדברים... אין אנו אומרים חזרה אלא בחינת תשובה ההופכת אותנו על ציר עצמנו... עד שהגענו לדרך שבה שומעים את הקול! אנו מבקשים להבקיע אל הדבריות הדבורה, אל הדיבר שבדיבור!" [8] . כאן עולה בברור היסוד הנבואי במשנת תיקון העולם. נושא הבשורה מגיב לציווי האלוהי המפעם בו, להגיב לעוול ולחתור למימוש מלכות האלוהים עלי אדמות: עולם הרמוני, בו החירות, השוויון והאחווה הם נחלת הכלל. במאה העשרים התהלכו על פני הארץ נפילים, ענקי רוח. בחייהם יישמו את האתוס הנבואי הזה מתוך מחויבות לערך ההגשמה העצמית. כותב אליעזר שביד במבוא לספרו נביאים לעמם ולאנושות, העוסק בדור המנהיגות היהודית ההומניסטית במחצית הראשונה, האפילה, של המאה העשרים: "בכל התנועות התגלתה תופעת השליחות האישית. .. תביעת ה"הגשמה העצמית" היא מילוי השליחות הנבואית, כהמשך 'דרך הקודש' של עם ישראל מדור לדור. ..נביאים אינם מדברים בשם ממסד ובסמכותו. הם מדברים בשם סמכות שמעבר לו. נביאים מדברים בשם האמת והצדק ובסמכותם. זהו עומק מושג ה 'ההתגלות': היא הכרת האמת המוחלטת שיכולים וחייבים להוכיח על ידי... עובדות ומעשים המעידים עליה... לדידם של נביאי המחצית הראשונה של המאה העשרים הייתה איפה דרך ההגשמה העצמית המופת המוכיח את מהימנות שליחותם. גם במובן זה הם ראו את עצמם כממשיכיה של תודעת השליחות הנבואית הקדמונית. היה עליהם לערוב לאמת האלוהית שהתגלתה להם על ידי התקדשות אישית להגשמתה הארצית " [9]. המופת האנושי שגילה ליאו באק בשנים האפילות, לפני טריזנשטט ובמהלכה , מעלה על נס אפשרות זו. יכול האדם להתייצב מול הרוע מתוך חמלה ונחישות, אמונה ומעשיות. על ידי כך נעשה התיקון למשימתו של האדם ושל האנושות. זהו מסע מקודש מבריאה לגאולה. בספרו האחרון, העם הזה- קיום יהודי, כותב ליאו באק [10]: "אחד החכמים הקדמונים של העם הזה העז לומר בתקופה של שאלות חדשות שבריאת האדם הריהי, כביכול, הניסוי הגדול של אלוהים, הניסוי שנערך, למען יבוא לעולם האמון הגדול. זוהי אמירה נועזת, אך היא חודרת אל מעמקו של הקיום כולו. רק האמונה החזקה יכלה למצוא את לבה לומר דברים כאלה. רק איש מתוך העם הזה יכול היה לדבר כך, מתוך העם הזה, ששוב ושוב רשאי היה ומוכרח היה לחוות את הבחירה... להיות, כביכול, הניסוי של אלוהים. כי העם הזה הוא שאלה ששואל אלוהים, והעם עצמו וגם האנושות, שבקרבה הוא מוצב, צריכים לתת את התשובה, תשובה לאלוהים.
נכחם עומדים הדברים כך, משום שהם זוכים לשמוע את התשובה שבאה מאלוהים, המדברת על זיכוך, התפייסות, גאולה....לפיכך מובטח: המופרד יאוחד, המובדל יחובר, החיפוש והניסיון יזכו לגמולו ולברכתו – "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו" (תהילים פ"ה, י"א)."
[1] גלגוליו של רעיון זה מובעים במצעי היהדות המתקדמת מ 1885, 1937ו 1976 כפי שהם מצוטטים אצל מאיר, מיכאל, בין מסורת לקדמה, מרכז זלמן שז"ר, ירושלים, תשנ"ב. מצעי 1997 ו-1999 (ו הקודמים להם) מופיעים באתר הוועד המרכזי לרבני אמריקה: http://ccarnet.org. רעיון תיקון העולם כאמצעי להשכנת מלכות שמיים כרוך בטבורו עם המסר הנבואי של היהדות המתקדמת. על כך : אזרי, מאיר ,"שער ליהדות המתקדמת", בתוך: הנ"ל (עורך), חושבים יהדות מתקדמת, בבל, 2005. להמשגת והטמעת תיקון העולם כחלק מהפעילות החינוכית ראו הדיונים אצל : לבני מיכאל, האופציה הרפורמית: ציונות אחרת, קיבוץ לוטן, 1999. עמ' 117-122, 204-215, 259-262, 296-309.
[3] באק, ליאו, מהות היהדות, מוסד ביאליק, ירושלים, תשכ"ח. עמ' 111.
[4]"רעיון הגאולה בקבלה", בתוך: דברים בגו, עם עובד,1976, עמ' 210-211.
[5]קאנט, עמנואל, "תשובה לשאלה: נאורות מהי?", בתוך: בשארה, עזמי (עורך) , הנאורות: פרוייקט שלא נשלם, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1997.
[7]ולטר בנימין, "על מושג ההיסטוריה", מתוך מבחר כתבים, כרך ב', תזה ז', הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, עמ' 313.
[8] מ' בובר, "בן דורנו והמקרא", בתוך : תעודה ויעוד , א, י-ם, תש"ך, 153.
[9] שוויד, אליעזר, נביאים לעמם ולאנושות, י"ל מאגנס, ירושלים, תשנ"ט. עמ' 18-19
[10] באק, ליאו, "מנהיגות והגות", מצוטט מתוך: ברקאי, אברהם (עורך), ליאו באק: מנהיגות והגות , מרכז זלמן שזר ומכון ליאו באק, ירושלים, תשס"א. עמ' 232.
|
