"באמת ובצדקה" :
קול קורא בשאלת עליית עדת הפלאשמורה.
"כה אמר ה' צבאות
הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש:
והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלים
והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוהים
באמת ובצדקה:"
(זכריה, ח)
אחינו ואחיותינו, בני ובנות ישראל, נתונים בצרה ובשביה במחנות מעבר בארץ אתיופיה שבכנף דרום. והנה, על שאלת יהדותם מכל וכל של "ביתא ישראל" כבר לית מאן דפליג. בעניין זה כבר האירו פסיקות רבות: הרדב"ז, אוהב-גר לוצטו בן שד"ל, הרב עזריאל הילדסהיימר, הרב יוסף גוגנהיימר, הרב הראשי הרצוג (אבי הנשיא), רבי משה פיינשטיין והראשון לציון עובדיה יוסף. עסקינן בעדה אחת בתוכם שכינויה "פלשמורה", הנמקים וגוועים, עיניהם כלות לציון, ומדינת ישראל מפנה להם עורף וגוזרת עליהם כליה.
העידנא הריהם מונים כח"י רבבות במחנות המעבר שאדיס-אבבה ובגונדר ועוד כששת אלפים בכפרים, עדות אברהם נגוסטה מעמותת "מכנף דרום לציון".
ותחילת מעשה העדה הזאת בהתעוררות רוחנית גדולה באמצע המאה הי"ט למניינם. על רקע המאבק במיסיונריות המקומית, ותחילת הקשר עם יהדות העולם, שולחים רבני העדה איגרת לרבני ירושלים בידי שליח בשנת תרכ"ב (1863), ובה כתוב: "אנו שואלים אם באה העת אשר אנו צריכים לשוב אליכם לארצנו, היא ארץ הקדושה ולירושלים עיר הקודש. כי אנחנו עם דל ואין איתנו לא שופט ולא נביא. ואם הגיע העת באמת תשלחו לנו מכתב אודות זה...הגידו נא לנו מה יקרה בעת הזאת, כי באה בקרבנו הרגש הגדול בלבבנו,יען יש אומרים העת הנה באה שנהיה מופרדים מאת הנוצרים וללכת לעירכם ירושלים ולהתאחד עם אחיכם ולהקריב קרבנות לה' אלוהי ישראל בארץ הקדושה"[1]. עד כמה נוגעת ללב שאלתם, ובאותו זמן באירופה, מבלי תיאום ותכנון – ניצניה של חיבת ציון המודרנית. תשובה לאיגרתם לא קיבלו, והלחץ והדחק מרובים בממלכת גונדאר הנוצרית. ששה כוהני דת ובראשם הכהן אבא מהרי יוצאים בראש קהל המונה אלפים. כל הכפרים נעזבו והמון האדם הלך צפונה, לירושלים. עזה הייתה אמונתם כי ה' איש מלחמה, יעשה לאחרונים כשם שעשה לראשונים, ויבקע את ים סוף לפניהם.
שכול וכישלון הייתה אחרית מסע זה. עד לאזור העיר אקסום באו ולא יספו. כל הדרך הותירו אחריהם נחשלים, זעיר פה זעיר שם, רצוצים, חסרי אדמה, רכוש ותקווה. מנותקים מעמם ומהנהגתם, ללא קייס, מורה צדק שיוכל לשחוט, לפסוק, לחתן ולקבור.
זוהי ראשית הפלאשמורה.
והנה משהחלו מבצעי העלייה הגדולים של המאה העשרים נותרו רבים מבני העדה ויהדותם מוטלת בספק, או אף לעז התבוללות נטפל עליהם. ובחטאנו הרבים הופרדו משפחות, חלק עלו לארץ וחלק נשארו בכפרים ובמחנות המעבר.
כבר בראשית גלי העלייה הגדולים פירסם הראשון לציון עובדיה יוסף מכתב אל "ראשי ומנהיגי אחינו בני ישראל אשר בגלות אתיופיה", ובו כתב: "חרדים אנו מאוד לשלומכם....שמוע שמעתי קול ועת בני עמנו אשר נותרו בגלות אתיופיה הקורא לגאולה רוחנית, קיבוץ גלויות ואיחוד עם משפחותיהם היקרים שבארץ ישראל...בקרוב נזכה שבשורת הגאולה תגיע גם עדיכם. בטוחני כי מוסדות הממשלה והסוכנות היהודית ימשיכו במאמציהם לסייע כמיטב יכולתם במשימה קדושה זו שהיא מצוות הצלת נפשות לבלתי ידח ממנו נדח. וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. התייצבו וראו את ישועת ה' בקרוב"[2].
לבלתי ידח ממנו נדח, כך כתב הראשון לציון יוסף בשפתו העשירה, ותהא זו לנו שעת כושר לבדוק את עניין הנדחות מראשיתו ועד לאחריתו.
באים ומעידים על עדה בישראל כי נדחו. שואלים וחוקרים בדבר אצל בעל הדבר, לקיים הכתוב : "וחקרת היטב", והנה הכחיש בעל הדבר מכל וכל, והצהיר על דבקותו באלוהי ישראל. והרי לזומם ייחשב מי שיטפול עליו עתה שוב את אשמת הנידחות. על מי חלה חובת ההוכחה? על טופל האשמה או על קורבנה? והדברים אמורים בחלקים ניכרים מבני הפלשמורה הטוענים כי מעולם לא התנצרו, תוך חירוף נפש וקידוש השם נותרו נאמנים לדת אבותם, ורק אולי התרחקו מעט מחמת שלא היו איתם מורי צדק בתורת השם, וזה לכשעצמו אינו חטא, ומכאן דינם כדין שאר העדה הטובה הזו.
עדות נוספת לאי התנצרותם היא עדות המשׂיחה לפי תומה של השכנים הנוצרים. הללו לא יבדילו בין סתם "ביתא ישראל" לבין "פלשמורה". בעבורם כולם ל"פלאשא", פולשים, זרים, ייחשבו. ועוד בעניין זה, יש הטוענים נגדם לנישואיי תערובת, ואין רחוק יותר מהאמת, שהסביבה הנוצרית לא תתחתן בהם, מפאת הבדלי המעמד.
ולבסוף, טענה לחילופין, בעניין השמד. אפילו אם מחמת שיעבוד מלכויות וצוק העיתים נדחו חלק קטן מהעדה, ועתה בלבב שלם הם מבקשים לשוב אל אלוהיהם – ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. שרוי להם ומחול להם, והרחמן יקבץ כרועה עדרו.
ידועים בעם ישראל סיפורי תשובה והינצלות של קהילות משמד, ונכיר כאן את מקרי תימן, משהד שבאיראן והקונברסוס של פלמה דה מיורקה.
בעניין זה ידועה עמדתו של הנשר הגדול, רבי משה בן מימון, אשר בימי גזרות האלמוהדים , תנועה איסלמית קנאית שהטילה חיתתה על אפריקה הצפונית, כתב את "איגרת השמד". היה הדבר בשנת תתקכ"ג-1163 , בהיותו בפאס, בירת מאגרב, והוא אז כבן עשרים ושבע. בתעודה אנושית רגישה ומלאת חמלה זו הוא מעודד את רוחם של הנתונים לשמד. בקריאה כי יעשו אף מעט מן המעט, ואל יגידו בליבם כי אין תכלית לאחריתם, הוא מפיח בהם תקווה :
"ואם אלו הכופרים המפורסמים (אחאב בן עמרי, עגלון מלך מואב, נבוכדנצר ועשו) יגמלם ה' גמול טוב על מעט מזער ממעשה הטוב – ישראל שנאנסו באנס השמד ועושים מצוות בסתר, איך לא יגמלם ה' על כך, ולא יהיה הפרש אצלו בין עושה מצווה או אינו עושה, בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו?"[3]
בתוך הפרק הרבעי בו הוא דן בסוגי האנס והשמד וההתנהגות הראויה בהם עולה שאלת קידוש השם. הרמב"ם גורס כי: "כל מי שנהרג כדי שלא יודה בשליחות אותו האיש (הנוצרי, ס.ש.), לא יאמר עליו אלא שעשה הישר והטוב ויש לו שכר גדול לפני ה'..-כי הוא מסר עצמו לקדושת השם יתברך ויתעלה. אבל מי שבא לשאול אותנו: אם ייהרג או יודה? – אומרין לו: שיודה ולא ייהרג."[4]
מסיים הרמב"ם איגרתו: "אינו ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם- אלא מקרבם ומזרזם לעשיית המצוות. וכבר פרשו רבותינו, זיכרונם לברכה* שהפושע אם פשע ברצונו, כשיבוא לבית הכנסת להתפלל – מקבלים אותו ואין נוהגים בו מנהג בזיון. וסמכו על זה מדברי שלמה, עליו השלום, שאמר: לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו' (משלי ו',ל)- אל יבוזו לפושעי ישראל שהם באים בסתר לגנוב מצוות.
ומיום שגלינו מארצנו לא פסק ממנו שמד...ובכל התלמוד אומר: שמדא עביד דבטל**- השם יבטלהו מעלינו, ויקים בימינו מה שנאמר (ירמיהו נ,כ): "בימים ההם ובעת ההיא נאום ה' אבקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאות יהודה ולא תמצאנה כי אסלח לאשר אשאיר – וכן יהי רצון, אמן. "[5]
לו היה הרמב"ם מהלך בינינו, אין ספק מה הייתה פסיקתו: ראויים בני העדה לבוא בקהל ישראל, לעלות לארץ מכוח חוק השבות, ולא רק מכוח חוק הכניסה, ולבסוף – לעמוד במעמד הדתי של כלל "ביתא ישראל", תחת השגחת הקייסים, ולא לעבור את מכבש הגיור לחומרה של הרבנות הראשית.
כותב הראשון לציון הנוכחי, הרב שלמה עמר בחוות הדעת שפרסם בעניין בני הפאלשמורה[6]: " אסור להתעלם מהמצב החמור והמסוכן בו נתונים כעשרים אלף איש מבני עמנו...מסקנתי ברורה שגם בני הפלאשמורה הם מזרע ישראל...אנו רואים...מצווה גדולה של הצלת נפשות רבות, כולל אלפי ילדים וילדות הנתונים בסכנת רעב ומחלות, ויפה שעה אחת קודם." (ההדגשה במקור).
אלא שמנגנוני המדינה פועלים באיטיות משוועת, והרבנות הראשית, למרות הפסיקה האוהדת ממשיכה להקשות ערפה. בין לבין אובדים זקנים וזקנות שיכולים היו לשבת ברחובות ירושלים, איש משענתו בידו מרב ימים, וגוועים ילדים וילדות שיכולים היו לשחק ברחובותיה. על זה היה דווה לבנו על אלה חשכו עינינו.
ואתם, קוראי האיגרת הזו, שימו פניכם כחלמיש ואל תפחדו כלל, וצאו והשמיעו את שוועת אחינו, שאם לא- קול דמם זועק אלינו מן האדמה.
הרחמן יקבץ נידחי עמו ישראל בשלום, וישכון בתוכנו כאשר דיבר,
הרב סער בן ברוך בן נתנאל שקד.
סוף דבר – לשם עדכון:
על פי נתונים רשמיים[7], נכון לחודש חשוון תשס"ו נמצאים עדיין במחנות המעבר כעשרים אלף איש. למרות החלטות ממשלה מפורשות, קצב העלייה עומד על כ 150 עולים לחודש. תוחלת החיים הממוצעת במחנות הינה 37 שנים. תינוקות מתים מדי חודש מדיזנטריה, דיפטריה וחצבת, מחלות שבארץ אפילו אינן דורשות אשפוז. נערות נמכרות לשפחות והרות לאדוניהן. ההידבקות באיידס נמשכת. ישנן בעיות רבות הכרוכות בקליטת העדה בארץ. כאן לא מדובר על מקומות עבודה או חינוך אלא על הזכות לחיים. בקצב העלייה הנוכחי לא תסתיים העלאתם בעשור הנוכחי. זהו אות קין על מצח המפעל הציוני. והמשכיל בעת ההיא בל ידום.
[1] אצל: ולדמן, מנחם, מעבר לנהר כוש, משרד הביטחון- הוצאה לאור, 1989. עמ' 128.
[2] "קול קורא מאת הרשל"צ הרב עובדיה יוסף להצלת יהודי אתיופיה שנשארו בגלות", י"ח אדר א' תשמ"ו. אצל: קורינלדי, מיכאל, יהודי אתיופיה- זהות ומסורת, ראובן מס, ירושלים, תשמ"ט. עמ' 265.
[3] רמב"ם, אגרת השמד או מאמר קידוש השם, ג'. מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ד. עמ' מח-מט.
*עפ"י מכילתא משפטים י"ג, תוספתא בבא קמא פ"ז ומדרש משלי פ"ו.
**כתובות ג ע"ב. הנוסח מעט שונה, וגרסינן: "גזירה עבידא דבטלא".
[6] עמאר, משה, שלמה, חוות דעת בעניין בני הפלשמורה, מכתב מהשלושה עשר באייר התשס"ג.
[7] על פי דיון פרוטוקול וועדת העלייה הקליטה והתפוצות של הכנסת מיום 20/11/06.
|
