לבוא אל התפילה
כיצד בא האדם אל התפילה? אילו כוונות ומניעי-רגש באים בה לידי ביטוי?
דזמונד מוריס הוא זואולוג במקצועו. במחקריו הרבים הוא מנתח את ההתנהגות האנושית מנקודת המבט של המחקר הזואולוגי, כפי שמקובל לתאר את התנהגותם של עדרי פילים או שימפנזים. המתודה הלא שגרתית הזו מעניינת ביותר ומעלה נקודות רבות למחשבה. כך הוא כותב אודות התפילה:
"ראוי לבחון מקרוב מרקם מוזר זה [התפילה] של התנהגות בעלי חיים, בטרם נמשיך לעסוק בבחינות אחרות של הפעילויות התוקפניות של מיננו. אין זה נושא קל לדון בו, אך כזואולוגים עלינו לעשות כמיטב יכולתנו בבחינת הדברים המתרחשים באמת, תחת להקשיב למה שמתרחש כביכול. אם נעשה זאת, ניאלץ להגיע לכלל מסקנה, כי מבחינה התנהגותית מורכבות הפעילויות הדתיות מהתכנסויות של קבוצות גדולות של אנשים לשם ביצוע הצגות-פיוס ממושכות ונשנות כלפי אישיות שלטנית. הפרט השלטני שבו מדובר לובש צורות רבות בתרבויות שונות, אולם תמיד יש להן מכנה משותף שהוא עוצמה כבירה. לעיתים הצורה היא של בעל חיים ממין אחר, או של דמות אידיאלית שלו. לעיתים הוא מתואר כחבר נבון וקשיש יותר של מיננו אנו. לעיתים הוא נעשה מופשט יותר ונזכר בפשטות כ"המדינה" או כמושג אחר ממין זה. תגובות הכניעה כלפיו עשויות להיות עצימת עיניים, הרכנת ראש, שילוב הידיים יחדיו במחוות הפצרה, כריעה, נישוק הרצפה, או אפילו השתטחות אפיים ארצה, המלווה תכופות בקולות קינה או שירה. אם פעולות-כניעה אלה מצליחות, הרי שהפרט השלטני מפוייס. מאחר שכוחותיו של הפרט השלטני כה גדולים, יש לבצע את טקסי הפיוס בפרקי זמן תכופים וסדירים, ולמנוע באורח זה את התחדשות זעמו. הפרט השלטני מכונה בדרך כלל, אף כי לא תמיד, "אלוהים".[1]
כאנשי דת מעוררת התיאוריה הזו אי נחת מסוימת. המחשבה על הקדוש ברוך הוא כ"פרט שלטני" אינה נוחה לנו כלל ועיקר. אנו רגילים לחשוב במושגים של אדם העומד בפני קונו, עמידת היחיד מול האינסוף וכך הלאה, אך כל אותם תיאורים כבר מדברים את השפה התיאולוגית . מוריס סוקר פנומנולוגיה של מגוון התנהגויות אנושיות. אי הנחת שלנו מעידה על יסוד של אמת. אכן יש בתפילה יסוד של כניעה בפני כוח החזק ממך פי עשרות מונים. יתכן כי אין זה יסוד בחיינו הנפשיים שנעים להישיר אליו מבט, אך התפילה היא אופן ביטוי של יחסי סובייקט-אובייקט. היא אופן שבו הסובייקט מכונן את עצמו, מספר את הנראטיב של עצמו לעצמו. ניקח את מקרה המבחן של האיסלאם (מילולית: כניעות, שפלות רוח). האדם המוסלמי מכונן את זהותו הדתית חמש פעמים ביום על ידי הכפפת עצמו וקבלת מרות נעלמה: "אין אלוה מבלעדי האלוהים". דוגמא נוספת לכך יכולה לשמש החתימה החגיגית של תפילת ה"נעילה": שבע פעמים חוזרת ההכרזה "ה' הוא האלוהים". בהקשר זה מעניין לקרא את הערתו של אלי ויזל על התפילה: "סגידתם של הרוסים לסטאלין הייתה בה איזה איכות דתית – ואפילו מיסטית. קראו ושבו וקראו את מזמורי התהילה המטופשים והמנופחים לשליט הקרמלין. אין הם שונים מתפילות."[2] מזמורי התהילה לסטאלין הם דוגמא טובה לטקסי ההכנעה כלפי הפרט השלטני אותם פירט מוריס. אז היכן בכל זאת מצוי ההבדל?
נשאר עוד קצת עם התסכול, ונשים לב ליסוד נוסף בדבריו של מוריס. מבחינתו, כמדען, אין ממש באלוהים שבני האדם המציאו. לגבי דידו חשובה ההתנהגות האנושית ודבר זולתה לאו. עוד צעד אחד קטן קדימה, יוביל אל האמירה הנחרצת של יהודה עמיחי:
"אני אומר באמונה שלמה
שהתפילות קדמו לאלוהים.
התפילות יצרו את האלוהים,
האלוהים יצר את האדם.
והאדם יוצר תפילות
שיוצרות את האלוהים שיוצר את האדם."[3]
שתי העמדות הללו רואות מעגליות במעשה האנושי .עמיחי מיטיב עד מאוד לתמצת את המעגל הזה: אדם-תפילות-אלוהים-אדם. מבחינה דתית גישה זו מתסכלת מכל וכל מפני שהיא מעבירה תחושה ברורה שאין בתפילה ממש זולת הצורך האנושי להביע אמר ודברים, ולא נשמע קולם. אך עמדת היסוד של התפילה היא העמדה הדיאלוגית. האדם אינו לבד. הוא חלק ממרקם הבריאה העצום, המורכב והבלתי נתפש במלואו. בכל עת שיכוון לבו לכך – נתונה לו הזכות לעמוד בקשר עם נשגבות זו. כותב ויזל באותו מאמר: "אפשר לחיות בלי תקווה ואולי גם בלי אמת – אך לא בלי תפילה, שהיא החיפוש אחר שתיהן. התפילה פירושה דחף, תנועה – כלפי פנים וכלפי חוץ. תנועה כלפי האלוהים, תנועה כלפי ברואיו – להתאחד עימו, להתאחד עימהם. תפילה פירושה להיות חי, לנוע כלפי החיים"[4]. נאמנים דבריו של ויזל על החיים בשעה שאין תקווה ואולי גם אין אמת.
בשעה שכזאת מתבטא ההבדל שבין מזמור הערצה לסטאלין ובין תפילה לריבון העולמים. "תפילה פירושה להיות חי", כותב ויזל, ואם נדייק יותר נאמר שפירושה הוא הבאת מרקם החיים אל המודעות. הבנת היותך חלק מהוויית הגומלין של הנבראות. השלכת היהב על סטאלין, המדינה, הממון, הטכנולוגיה ושאר מופעי קרקס הפרעושים הלזה, תחליפים עלובים המה, לעבודה זרה יחשבו.
" דאמר ר' פנחס בשם ר' יהודה בר סימון: עבודה זרה נראית קרובה ואינה אלא רחוקה. מה טעמה ? "יישאוהו על כתף, יסבלוהו ויניחוהו תחתיו ויעמוד ממקומו ולא ימיש אף יצעק אליו ולא יענה מצרתו לא יושיענו (ישעיה מו,ז). סוף דבר אלוהו עמו בבית והוא צועק עד שימות ולא ישמע ולא יושיע מצרתו. אבל הקב"ה נראה רחוק ואין קרוב ממנו.
דאמר לוי: מהארץ ועד לרקיע מהלך ה' מאות שנה ומרקיע לרקיע מהלך ת"ק שנה ועביו של כל רקיע ת"ק שנה וכן לכל רקיע ורקיע....ראה כמה הוא גבוה מעולמו.
ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקדוש ברוך הוא מאזין תפילתו....כאדם המשיח באוזן חברו והוא שומע."[5]
כמה עדינות ויופי יש בתיאור זה, כאדם המשיח באוזן חברו והוא שומע. זוהי עמדת היסוד של מעשה התפילה, התחושה כי כוליות ההוויה רגישה דיה על מנת לחוש באיכות דבריך הנסתרים ביותר, ובאופן פלאי כלשהוא, אף להגיב אליהם.
לא ניתן להשתמש במונח "עמדה דיאלוגית" מבלי להזכיר בקצרה את בובר, המסמל עמדה זו אולי יותר מכל הוגה אחר של המאה העשרים. בחיבורו "אני אתה" (1923) הוא מפתח את המחשבה כי העיקר בחיי הרגש הוא הזיקה, הקשר בין המושאים. האהוב והאהובה הינם כאלה בתוקף זיקת האהבה המקשרת בינם. את הדיבור האמיתי, הכן והאותנטי הוא מכנה בשם "זיקת אני-אתה". והאלוהים ? הרי הוא ה"אתה הנצחי":
"הקווים המוארכים של הזיקות נחתכים באתה הנצחי. כל אתה פרטי הוא אשנב אליו. מבעד לכל אתה פרטי מדברת מילת-השיתין* אל הנצחי...אל ה"אתה" של כל הבריות...יש אנשים הרוצים לאסור את השימוש הכשר בשם "אלוהים", משום שרבים כל כך משתמשים במילה זו שלא כהלכה. ואמנם כן, זוהי העמוסה ביותר בכל מילות אנוש....הבלתי חדלה והבלתי נמנעת שבכולן"[6]
הזכרנו לעיל את האמונה כי היקום רגיש דיו בכדי לקלוט את התכוונות הנפש של היחיד או של הציבור ולהגיב עליהן בדרך נסתרת ופלאית. כאשר הציבור מתפלל "מי שבירך" לחולה, או כשיחיד, נניח, משה בן עמרם ויוכבד, מתפלל לרפואת אחותו, מרים, במילים ספורות*, מה בדיוק קורה בעולם כאשר רצון אנושי מתרגם עצמו למילים הנאמרות בהתכוונות ובעוצמה ?
כותב הרב עדין שטייינזלץ באחד מהנסתרים והעדינים שבחיבוריו, "שלשה עשר עלי השושנה": "פעולותיהם של בני האדם יכולות לשנות את המערכת הקבועה מראש. משום כך הם מחזיקים את המפתח לכל השינויים...מעשיו של האדם, הפועלים-לטוב ולרע- על מערכת העולמות הגדולה שהוא חי בתוכה, יוצרים תגובות. ...גם החלקים האישיים, הפחות מוגדרים, בהוויית האדם...הדיבורים ואף המחשבות וכל פעולות הנפש של האדם – לכולם יש משמעות והשפעה בתוך מערכת הספירות...התפילה היא הביטוי המובהק ביותר להתייחסות זו לספירות ולכוחות העליונים הפועלים בעולם. התפילה – ולא רק בתבניות המקובלות של סדר התפילה, העשויות ומכוונות כלפי הקשרים הכוללים בספירות, אלא גם בכל תפילה פרטית, בין שהיא נאמרת בפה ובין שהיא מצויה רק בהרהור הלב – פועלת בתוך מערכת הספירות, משנה אותה ומביאה אותה לפעול באופן אחר. התפילה היא...הפעלה של כוחות בדרגה גבוהה ופנימית יותר מכלל הפעולות והמעשים.
האדם הנמצא במצוקה...נמצא במצב שהינו חלק מהתבנית הקיימת של העולם, הנובעת ממערך מסויים של הספירות זו כלפי זו. וכאשר אותו אדם פונה בקריאה, בבקשה, בתפילה, הרי הוא פועל ויוצר מבפנים תבניות אחרות, חדשות, המשנות את סדר הספירות ואת התייחסויותיהן זו אל זו....
בכוחה של התפילה לשנות את תבנית העולמות, את המערך הכולל של יחסי טוב ורע בעולמות עליונים, והם מצידם משפיעים למטה עד לעולמנו שלנו, ומפעילים את צירוף הנסיבות של הטבע החומרי, המביא לשינויים ממשיים בתוך המציאות הפרטית של אותו אדם."[7]
שטיינזלץ כותב על התפילה כחלק מתיאור של מערכת עולמות כולית, בתוך הקוהורנטיות של התפיסה הקבלית. אפשר להאמין או לא להאמין לתיאור העולמות המורכב כפי שהתפתח במסורת המיסטיקה היהודית, אך עמדת היסוד היא כי יש לתפילה תכלית. כי יש בכוחה לפעול פעולה בשני עברי הזיקה – בלבו של האדם ובלב ההוויה הנסתרת אליה אנו פונים בשם "אלוהים".
שלום רוזנברג מתייחס להיבט זה, ההשפעה על האלוהות, במאמרו רב העניין והערך "תפילה והגות יהודית- כיוונים ובעיות"[8]. הוא מבחין בין שלושה אופני תפילה:
א. המאגיה: האדם מנסה להכריח את האלוהים לעשות את רצונו. הצלחת הניסיון הזה פירושה הפיכת האל לאליל והדת לעבודה זרה.
ב. התיאורגיה (מילולית "מלאכת האלוהים"): פעולת התפילה האנושית היא צורך של האלוהות. היא המאפשרת את "ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". הדימוי השורר בסגנון תפילה זה הוא העבד הנאמן העושה מלאכת אדונו, ספירת מלכות.
ג. המיסטיקה: התפילה שמטרתה ההידבקות בה', שעל ידי ההידבקות האקסטטית הזו מסוגל המתפלל לתקן את העולמות העליונים, ולייחד את השם הקדוש. הדימוי השורר כאן הוא הבן האהוב, ישראל, ספירת תפארת.
האדם בא אל התפילה מתוך תחושת היותו ניצב אל מול ההוויה הנסתרת. כל תולדות הדת הם במידה רבה תיעוד הניסיון האנושי הבלתי פוסק להתוועדות זו. עיקר כוחה נובע מהבנת האדם עד כמה הוא, בעת ובעונה אחת, קרוב ורחוק לאין שיעור ומידה. מתאר זאת חוקר הדת רודולף אוטו בחיבורו "הקדושה" כ"רגש נבראוּת". כדוגמא לכך הוא מביא את אברהם אבינו האוזר עוז להתמקח עם אלוהים על גורל אנשי סדום (בראשית, יח,כז): "הנה הנא הואלתי לדבר אל אדוני ואנוכי עפר ואפר", ...אני מחפש שם לעניין הזה ואכנהו רגש-נבראוּת- זהו רגש החידלון של כל נברא, השוקע וכלה באפסותו העצמית אל מול הנישא מעל ומעבר לבריאה כולה."[9]
ונסיים עניין זה בהנחייתו של הרמב"ם: "כיצד היא הכוונה? שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה."[10]
כיוון שהגענו לתחום תחומי הרגש המובעים בתפילה, ננסה כעת למפות את אופני הבעת הרגש הללו למשפחותיהם. הטיפולוגיה המובאת כאן היא בדל של ניסיון התחלתי לבחון האם יש בכלל מקום לטיפולוגיה מעין זו.
1. בקשת קרבה:
"וראוי לך אחי שתדע כי כוונתנו בתפילה אינה כי אם כלות הנפש אל האלוהים, וכניעתה לפניו עם רוממותה לבוראה, ושבחה והודאתה לשמו" [11], השבח לאל כמעניק תוקף לאמונה, כמכונן בתודעת האדם את "העצמי הגבוה", "האני העליון", "היסוד המקודש" – כולם כינויים לאותם חלקי נפש הנושקים אל ההוויה העילאית ועל ידי בקשת הקרבה אליה מדבקים את הנפש בה. דוגמאות:
א. "נפשי חולת אהבתך/ אנא, אל נא, רפא נא לה, בהראות לה נעם זיוך/ אז תתחזק ותתרפא/ והייתה לך שפחת עולם." ("ידיד נפש"- ר' אליעזר אזכרי).
ב. "קרבת אלוהים חפצנו – איכה נתקרב? / עשות רצונו בקשנו – במה נתרצה? " ("זכר למוסף"-חנוך יעקובזון)
ג. "אחת שאלתי מעם ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו"(תהילים כ"ז,ד')
2. הודיה :
הקיום האנושי מותנה בהדחקה מתמדת של שבריריותו. אם היינו כל העת חרדים לעדינות מרקם חיינו- לא היינו יכולים לחיות. התגובה הרגשית הבוגרת לכך היא הודיה על היש. אם יכול אתה להתהדר בקורת גג, לחם על השולחן ובריאות בני משפחתך- היקום נוטה לך חסד רב. מן הראוי להשיב מעט מהחסד הזה, וההתחלה היא להודות בו ולהודות עליו. אנשים רבים חווים חוסר אושר מכיוון שהם שבויים ברצון לעוד. אין פסול בשאיפה לחיי רווחה, רק אם בסיסה הוא ההבנה העמוקה במידת החסד האינסופית שבקיום כשלעצמו. וכך:
א. "ועל נִסֶיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהרים. הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך" ("הודאה" מתוך תפילת עמידה).
ב. "ברוך אתה ה', אלוהנו מלך העולם, שעשה לי כל צרכי" (סדר ברכות השחר).
ג. "ועל חיים חן וחסד שחוננתנו, ועל אכילת מזון שאתה זן ומפרנס אותנו תמיד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה." (ברכת "הארץ" שבתוך ברכת המזון).
ד. "יהללוך ה' אלוהנו כל מעשיך, וחסידיך צדיקים עושי רצונך, וכל עמך בית ישראל ברנה יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו את שמך מלכנו, כי לך טוב להודות ולשמך נאה לזמר, כי מעולם ועד עולם אתה אל. ברוך אתה ה', מלך מהולל בתשבחות".(הברכה לאחר ההלל).
בהקשר של אמירת התודה ראוי לזכור את הציווי: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" (משנה ברכות, ט,ה),בהרחבה( בבלי,ברכות מח ב) :"רבי מאיר אומר: מנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? תלמוד לומר: אשר נתן לך ה' אלהיך - דיינך, בכל דין שדנך, בין מדה טובה ובין מדה פורענות.". אין ספק ששאלת ההתמודדות עם הסבל ואי הסיפוק ממלאת בציווי זה תפקיד מכריע. הניסיון כאן הוא להכפיף רגש של כאב למנגנון ביטוי של שימחה. נשוב וניגע בכך בסעיף 5.
3. בקשת עזרה והגנה:
נגענו לעיל באמונה בדבר יכולתה של התפילה לשנות מציאות פיזית. נראה כי מירב פעילות התפילה מצויות בתחום זה. רבים מבני האדם, עובדה עצובה היא, לא יודו על הטובה אבל כן יזעקו על הרעה. אומר שלמה המלך בנאום חנוכת בית המקדש : "רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר לו אויבו בארץ שעריו כל נגע כל מחלה: כל תפילה כל תחינה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה:"[12]. הביטוי בו משתמש שלמה, "איש נגע לבבו", מיטיב לתאר את צרות נפשם השונות של בני האדם השונים במהלך חייהם. אך זהו סוג אחד של פניה זו אל האלוהים. הסוג השני, כללי יותר, מתוך ההכרה שדנו בה בשבריריות מרקם החיים מבקש הגנה מפני האסונות:
א. "אל תסתר ממני אל תט באף עבדך עזרתי היית אל תיטשני ואל תעזבני אלוהי ישעי: כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני:" (תהילים כז, ט-י)
ב. "השכיבנו ה' אלוהנו לשלום, והעמידנו מלכנו לחיים. ופרוש עלינו סכת שלומך, ותקננו בעצה טובה מלפניך, והושיענו למען שמך. והגן בעדנו, והסר מעלינו אויב דבר וחרב ורעב ויגון, והרחק ממנו עוון ופשע....ושמר צאתנו ובואנו לחיים ולשלום מעתה ועד עולם." (מתוך תפילת "השכיבנו").
ג. "שמר, אלי, על זה הבית / על הגן, על החומה / מיגון, מפחד פתע / וממלחמה.
שמר על המעט שיש לי / על האור ועל הטף / על הפרי שלא הבשיל עוד / ושנאסף" (נעמי שמר, "על הדבש ועל העוקץ").
4. תשובה ובקשת מחילה :
נפש האדם מורכבת עד למאוד ועשויה יסודות רבים. יסוד ההתדבקות באל הוא רק אחד מהם. משעה שנתן האלוהים באדם את יכולת הבחירה- הניח לו בה גם את היכולת המצערת לבחור ברע. יחד עם זאת, ומבלי להפחית מאחריותו של מבצע עוול כלפי קרבנו, העניק לו את היכולת לשוב בו מדרכו הרעה אל נתיב האמונה. מבין בקשות המחילה הרבות:
א. "סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו, כי מוחל וסולח אתה. ברוך אתה ה', חנון המרבה לסלוח" (ברכת "סליחה" מתוך תפילת העמידה).
ב. "לא על צדקתינו אנחנו מפילים תחנונינו מלפניך כי על רחמיך הרבים. מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקנו, מה ישועתנו, מה כחנו, מה גבורותנו, מה נאמר לפניך ה' אלוהנו ואלוהי אבותינו, הלא כל הגיבורים כאין לפניך, ואנשי השם כלא היו, וחכמים כבלי מדע, ונבונים כבלי השכל, כי רוב מעשיהם תהו וימי חייהם הבל לפניך:" (מתוך תפילת התעוררות הנאמרת במסגרת ברכות השחר).
ג. "לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים" (דניאל ט"ז)
5. הטחה וכעס:
כה רב הוא הסבל עלי אדמות. זוהי עובדת יסוד של הקיום. השיח הדתי נאלץ להתמודד עם שאלה זו תדיר כשאנו פונים אל האל הטוב, המגן על הצדיק ובא חשבון עם הרשע, דיין אלמנות ומגן יתומים. מרגע שנולדנו טמונה בנו מלוא היכולת להיפגע, לרעוב ואף לחדול. זהו לא מצב הניתן לשינוי. כזהו העולם, מלא בכאב על אובדן. מה הטעם לפנות לאלוהים במצב עניינים שכזה? מה תפקיד יש לאלוהים במצב עניינים שכזה?
ביטוי לה,למסורת ,לדיבור אל האלוה מתוך מצב רגשי זה: "הטחת דברים כלפי מעלה". האדם במר נפשו שוטח את מררתו אל מול שופט כל הארץ. היית מצפה כי אפשרות זו תוקע ותיפסל. כמובן שאין זו עמדה דתית מומלצת, ובכל זאת מסופר על משה, אליהו,חנה והגר שהטיחו דברים כלפי מעלה. יש ויחוש האדם כי מלאה סאת הסבל וזכור הסיפור על ר' לוי יצחק מברדיצ'וב התובע את הקב"ה לדין תורה.
כותב המשורר בנימין הלוי:
אינני יודע מילים
מהן נאמרת תפילה.
כל המילים אבדו בקולי
והיו כאִלמות אפלה.
אבל עוד רואות עיני
זהר עיניו של ילד.
ועוד רואות עיני
כוכב אין דומה לו בזהר,
ואמהות דאוגות פנים
נוהגות אל האור ילדיהן הקטנים.
אל נא תרע לתמימים,
הם אינם יודעים מדוע
ברק פוגע בעץ
הנושא את פריו לתומו.
אל תרע לתמימים,
הם אינם יודעים מדוע
אדם מחלל את צלמו.
---אינני יודע מילים
מהם נאמרת תפילה.
כל המילים אבדו בקולי
והיו כאִלמות אפילה.
אין תשובה דתית ניצחת לתחושת כאב זו. כאן אחד הפרדוקסים של הנפש. בכל זאת, אף על פי ועם כל זה, שלש אלה תעמודנה: האמונה והאהבה והתקווה. התגובה הכנה והמשתתפת ביותר היא להצטרף אל אותה אלמות אפילה. לעיתים זוהי התפילה הכנה ביותר שניתן לשאת, דוגמת רעיו של איוב הבאים לנחמו, עליהם כתוב: "וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר כי גדל הכאב מאד"[13]. יחד עם זאת, נמשיך נא עם המשל של איוב, העובר מסע נפשי עמוק וכואב לבירור צדקתו של האלוהים. בסופו של המסע מבין איוב את חוסר התכלית שבו. ה' נגלה אליו ומראה לו במופתים את גדולתו. איוב אומר :"לשמע אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך. על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר."[14] . נקודת הסיום לשאלות על הצדקת האל היא תחושת הנבראות. מכאן יכולה לצמוח תחילתה של תפילה. בתוך כאב הקיום האל הטוב לוחש בתוך ליבנו: "אינך לבד. היקום כולו פועם עם לבך. אל תירא". השתוממות אשר כזו עשויה להוביל לתפילה אשר כבר לא יכילוה מילים.
כותבת זלדה:
"אך יפָה מכל השירים
הפרוכת הלבנה
שרקום עליה בחוט לבן:
*
"שלשה נוסדו-יחד לעיני, ישימון זכרך תמיד לפני:
לשָמֶיך – אני אזכיר שמך, והם עָדַי לעֵדַי נאמני:
מקום שבתי – יעורר מחשבתי, ברקעו אזכרה רֹקַע אֲדָנָי:
הגיג לבי – בהביטי בקרבי, בכל עת ברכי נפשי אדֹנָי! :"[16]
[1] מוריס, דזמונד, הקוף העירום, רשפים, 1971. עמ' 171-172.
[2] ויזל, אלי, "התפילה והאדם המודרני", בתוך :כהן, גבריאל חיים, התפילה היהודית – המשך וחידוש , המכון ליהדות ולמחשבה בת ימינו, מ' 19.
[3]עמיחי, יהודה, "אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד" בתוך: "פתוח,סגור,פתוח", שוקן,י-ם-ת"א, 1998. עמ' 6.
[5]ירושלמי, ברכות, פרק ט', י"ג, א', הלכה א'.
* מגרמנית: Grundworte, אולי אפשר גם: מילת יסוד, עמדת מוצא, דיבור ראשוני.
[6] בובר, מרטין, "אני אתה", תרגום: יהושע עמיר, טרם פורסם.
* במדבר, י"ב, י-י"ג: "והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת: ויאמר אהרן אל משה בי אדני אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו: אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו: ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה".
[7] אבן ישראל(שטיינזלץ), עדין, שלשה עשר עלי השושנה, המכון הישראלי לפרסומים תלמודים, ירושלים, תשנ"ח. עמ' 70-72.
[8] בתוך: כהן, גבריאל חיים, התפילה היהודית – המשך וחידוש , המכון ליהדות ולמחשבה בת זמננו.
[9]אוטו, רודולף, על הקדושה, הוצאת "כרמל", ירושלים, תשנ"ט. עמ' 14.
[10]רמב"ם, הלכות תפילה, ד:ט"ז.
[11] ר' בחיי אבן פקודה, "חובות הלבבות", שער חשבון הפש, פרק ג'.
[12]מלכים א', ח, ל"ז-ל"ט.
[15] זלדה, השוני המרהיב , הקיבוץ המאוחד, תשמ"א. עמ' 45.
[16]ר' שלמה אבן גבירול, מתוך: בראדי, חיים (עורך) מבחר השירה העברית, ראובן מס, ירושלים. עמ' ע"ט.
|
