חודש ניסן על התחדשות הטבע שבו מעיר כל זאת בתוכנו, ויחד עם הבריאה כולה אנו שרים הללויה.

דרשה לשבת חול המועד.

השבוע חגגנו זמן חירותנו, והרי אנו נמצאים בפרק הזמן שבין פסח לעצרת, שבועות. ה"שפת אמת", הרבי השלישי מגור, כתב שתקופה זו מסמלת את אהבת הנעורים שבין אלוהים לעם, בחינת "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". אהבת הנעורים תתחלף, משנעמוד בברית בהר סיני , במערכת מסודרת של מצוות, חובות וזכויות, בקשר זוגי בוגר ומסודר.
ימים אלה הם זמן ספירת העומר. ויקרא כ"ג י'-י"א מצווה: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר לפני ה'".
האיכר הישראלי הקדום מצווה לקצור באופן טקסי אלומת שעורים, ולהביא אותה אל הכהן בכדי שיניף אותה נוכח אלוהים. מעשה זה מתיר את השימוש בתבואת השעורה החדשה. השעורה היא מאכל בהמה, והיא מובאת בצורת הבר שלה, אלומה. ככלות ספירת העומר, בחג השבועות מקריבים את מנחת שתי הלחם. אף אותם מניפים נוכח מזבח ה'. שתי הלחם עשויים מחיטה, מאכל אדם, המוגשת בצורת המתורבתת – לחם. מעשה זה מתיר את השימוש בחיטה החדשה בכל רחבי ארץ ישראל. משבועות ועד סוכות זהו זמן הבאת הביכורים. אדם נדרש להביא ראשית פרי אדמתו לפני ה' בטרם יוכל הוא עצמו להשתמש בו. המעבר מהשעורה הלא מעובדת, מאכל בהמה אל החיטה המעובדת ללחם, מאכל אדם, מסמלת את המעבר שבני ישראל עושים מעם עבדים מזה רעב לשבט עצמאי העומד כבן חורין מול ה' בסיני. המעבר מכאן אל טנא הביכורים מסמל את הפיכתנו לעם ריבוני היושב על אדמתו לבטח. מחד אנו עם ריבוני. אולם מאידך האיסור להשתמש בתבואה החדשה לפני שתוקרב כמנחה לפני ה' מבטא את אחד הרעיונות העמוקים שביהדות הקדומה: רק אלוהים הוא ריבון הארץ. ישראל הם אריסים על אדמת הקודש של האלוהים . לכן לא ניתן להשתמש ביבול החדש לפני שבעל האדמה קיבל את ביכורי התבואה.
המעבר בין הנוודות להתיישבות בא לידי ביטוי גם בקשר שבין העומר למן. שמות ט"ז, ט"ז מצווה על המן: "לקטו ממנו איש לפי אכלו, עמר לגולגולת". המשך הפרק מבאר כי "העמר עשירית איפה הוא". עמר, לפיכך, הינה מידת נפח, עשירית איפה, הנקראת גם בפי חז"ל "עישרון". לשיטת החזון איש מידתה היום 4.3 ליטר. בני ישראל מצווים לאסוף לכל אדם עמר אחד של מן. פרשת הנפת העומר סמוכה לפרשת המן, ואכן, בספר יהושע פרק ה' מסופר כי בני ישראל חצו את הירדן לפני פסח, הקריבו את קרבן הפסח ולמחרת הניפו את העומר, ואז – "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי...וישבות המן ממחרת ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא". כל עוד היו בני ישראל במדבר – ירד להם המן, לחם רוחני. משעה שהגיעו לארץ – המן הפסיק לרדת, ומכאן ואילך יחיו על עמלם ועל פרי האדמה. רק בקודש הקודשים ליד ארון הברית ומטה אהרון עוד תהא שמורה צלוחית מן, זכר לימי נדודינו במדבר.
כאשר חז"ל באו לבנות את היצירה המדרשית ששמה "ההגדה של פסח", הם בוחרים, באופן מכוון ביותר, לדרוש על פסוקים העוסקים בעניין זה בדיוק. כוונתי למדרש הביכורים, דברים כ"ו: וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. ג וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. ד וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא, מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ--לִפְנֵי, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. ז וַנִּצְעַק, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה, מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל--וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. ט וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. י וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, יְהוָה; וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.
חז"ל בוחרים לחבר להגדה של פסח מדרש על אותם פסוקים ידועים לכל, בתקופתם. הפסוקים בהם השתמש האיכר הישראלי הקדום עת זכה להביא ביכורי ראשית אדמתו, כאדם חופשי בארץ חופשייה. הוא שב וסיפר, לעצמו ולאלוהיו, את סיפורה של האומה: משפחה שירדה למצרים, שנשתעבדה, שיצאה לחירות עולם, שכרתה ברית עם אלוהים, ובברית זו באה אל הארץ, לעובדה ולשמרה.
חמישים ימי העומר הינם ימי תיקון, בירור פנימי והיטהרות. מטרתם להכין אותנו למעמד מתן התורה בהר סיני. כרגע עודנו הולכים במדבר. המדבר קשה, מעייף, מאתגר, מתסכל. קל להישבר ולרצות לשוב אל השיעבוד: "המבלי אין קברים במצריים לקחתנו למות במדבר? טוב לנו עבוד את מצריים ממותנו במדבר" מטיח העם במשה. בימים אלה עלינו לדבוק בנקודת החירות. במִדבר אפשר לשמוע את אלוהים מְדבר, מתוך הקושי ומתוך ההתאמצות. אנו נמצאים בתחילתו של תהליך זה. יהי רצון שעד חג השבועות נזכה לראות ביכורי עמלנו. נכין עצמנו היטב בימי העומר, ונתייצב בתחתית הר סיני טהורים, בלב אחד. ה"שפת אמת" מלמד כי על פי מידת החירות שהתעוררה בפסח כך תהיה מידת הקדושה בשבועות. נעיר בנו חירות. נכין בלבבנו אמת ואמונה. טנא נאסוף, ובו שבעת מינים של אהבה, חמלה וחסד, שימחה וברכה, רעות ושלום.
אמן, כן יהי רצון.

דרשה לשביעי של פסח.

היום אנו מציינים את הישועה הגדולה שנעשתה לישראל על ים סוף. ברגע הסכנה הגדולה, כשנראה שאין תקווה, מחד המצרים ומאידך הים, משה צועק אל אלוהים. אלוהים מגיב כמעט בחוסר סבלנות : "מה תצעק אלי? נטה ידך על הים". משה נוטה ידו על הים, וזה נבקע בפני כבוד אלוהים. ישראל עוברים בו בחרבה. אני רוצה לדבר היום על אופי הנס וההתגלות, כפי שאלו באים לידי ביטויי במקצת מדרשים.
מדרש אחד מספר על התנגדותו של הים להיבקע לפני משה:
"ויט משה ידו על הים והתחיל הים עומד כנגדו. אמר לו בשם הקדש ולו קיבל עליו, הראו את המטה ולא קיבל עליו עד שנגלה עליו הקב"ה בכבודו ובעצמו. כיוון שנגלה עליו הקב"ה התחיל הים בורח מלפני מלכו, שנאמר "הים ראה וינס". משל למלך שהיו לו שתי גינות, זו לפנים מזו, ומכר הפנימית, ובא הלוקח להיכנס ולא הניח לו השומר. אמר לו בשם המלך ולא קיבל עליו, הראה לו את הטבעת ולא קיבל עליו עד שנהג המלך ובא. התחיל השומר לברוח. אמר לו (הלוקח) כל היום הייתי אומר לך בשם המלך ולא קיבלת, מפני מה אתה בורח? אמר לו : לא מפניך אני בורח אלא מפני המלך. כך משה ..אמר לו לים : כל היום הייתי אומר לך בשם הקודש ולא קיבלת ועכשיו, מה לך הים כי תנוס? אמר לו : לא מפניך בן עמרם אני בורח אלא מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב."
זוהי דרשה עממית במובנה הקלאסי: מסר רעיוני המעוצב בלבוש סיפורי וססגוני , תוך שימוש במשלים ובאמצעים ספרותיים עממיים המותאמים לקהל הרחב של באי בית הכנסת, ולא לעילית המצומצמת של תלמידי חכמים. היופי והעומק שלה הוא שיחד עם השימוש במאפייני הסיפור העממי (הים המדבר...), מובע גם פולמוס נגד דיעות עממיות הרואות את מטהו של משה כמחולל ניסים, ובכלל – חפצים ואנשים כבעלי יכולות מאגיות. רק אלוהים מבצע את הנס. יתרה מכך- המסר המונותיאיסטי עולה כאן בברור. כאן לא מדובר במרד אל הים מול אלוהי ישראל. הים הוא בברור אחד מברואיו של אלוהים. כמוהו כמשה. המרחק בין האדם והטבע בסיפור מתבטל, משה והים נמצאים באותו מעמד של עושי רצון אלוהים. אבל המרחק בין הבריאה ככלל ובין אלוהים נשמר. הסיבה שהסיפור הזה מדבר אלינו היא שנוגעת ללבנו בתמונת העולם שבה עולם הטבע, הימים, העצים והמדבריות, הם אחינו וביכולתם לדבר בשפתינו. לגישה יכולות להיות השלכות מרחיקה לכת על הדרך בה אנו מתנהלים בעולם.
סיפור שני:
רבי אליעזר סובר כי "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל וכל שאר הנביאים. נאמר בהם: "וביד הנביאים אדמה" (הושעה יב,יב), וכתיב: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים" (יחזקאל א',א'). כלומר – הנביאים ראו את אלוהים במראה ובדמיון. בני ישראל ראו על הים את השכינה ממש. "משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שנכנס למדינה...גיבוריו מימינו ומשאלו, חילותיו מלפנים ומאחור, והיו הכל שואלים איזה הוא המלך?, אבל כשנגלה הקב"ה על הים לא נצרך אחד מהם לשאול: איזהו המלך? אלא כיוון שראוהו – היכרוהו. פתחו כולם פיהם ואמרו "זה אלי ואנווהו".
רבי אליעזר רוצה להמחיש את עוצמת הרגע ההוא. הוא מבין שיש כאן רגע של התגלות אלוהית, ומנסה להפוך אותו לבר השוואה למשהו. באופן כללי קשה למדוד רגשות, ואת הרגש הדתי לא כל שכן. בכל זאת ניתן להגיד על חווית נוכחות האלוהים שמתקיימת בה באותו הזמן מחד התרוממות רוח והתפעמות רגשית ומאידך פחד ותחושת "שלא מעלמא הדין". הוא משווה את החוויה שעברו עם העבדים לחוויה שעברו מתי מעט הנביאים, ומכריע – אפילו הפשוטה שבשפחות חוותה את אלוהים באופן עז יותר, מוחשי יותר, בהיר יותר משחוו זאת הנביאים. זוהי אמירה מרחיקת לכת. רבי אליעזר מצליח להעביר את נקודת המבט שלו על עוצמתו הרגע ההוא.
הסיפור השלישי הוא זה המספר שהים לא יכול היה להיבקע עד שבעל אמונה אחד, נחשון בן עמינדב ממטה יהודה, קפץ למים טרם נבקעו, ומתוקף אמונתו נפתח הים. כמובן שזהו הסיפור החביב עלי מכל. ללא בני אדם שישאו את בשורת האלוהים ויפעלו באומץ – אין ערך להתגלות. נחשון בן עמינדב מסמל בעבורי אדם חדור אמונה ונחוש לפעולה. אין הוא יודע אם הים יבקע אם לאו, אך הוא יודע את שעליו לעשות, והוא קופץ. במעשהו – הוא פותח הדרך לרבים אחריו. באופן זה האלוהי והאנושי ממלאים כל אחד את חלקו בהתגלות ובנס. אלוהים יוצר את התנאים להיבקעות הים, אולם רק אדם נחוש, מסור, החלטי ואמיץ יכול להביא את המעשה לידי ביצוע.
כותב מרטין בובר : "ההתגלות הממשית פירושה שבירת האור האלוהי האחיד בתוך הרב גוניות האנושית...אין אנו מכירים התגלות אחרת אלא זו שבפגישה בין האלוהי והאנושי, ובה האדם נ וטל חלק למעשה."
בעולם זה, שכה רב בו הסבל והעוול, השקר והשיעבוד, לו תהי בנו אמת ונחישות. כיחידים וכקהילות אנו מתפללים שכשיגיע הרגע , יהיה בנו הכוח והאומץ לקפוץ אל המים הסוערים. אמונתנו תיצור את הנס. הים יבקע. האלוהים יתגלה. אחינו המשועבדים יצאו אל חירותם.
אמן. כן יהי רצון.