הקמיע לקפיצת הדרך
סיפור זה שאני מעלה על הכתב, אפשר שמעתיו בילדותי ואפשר קראתי אותו היכן שהוא. אפשר לקוט הוא, ואפשר שלם. אפשר שאול הוא, ואפשר שלי. אפשר כי להד"ם הוא, ואפשר מפי הגבורה. תשבי יתרץ.
***
מעשה באיש ואישה שהיו גרים בשכנות לבעש"ט, ופעם היה רעב גדול, ותבוא האישה אל ר' ישראל לדבר אליו על דלותם.
אמר לה הבעש"ט: "שמעי, בתי, ארבע מטבעות אתן לך למען תיבנו, את ואישך, ורק שני סייגים לדבר 'האחד כי לא תספרי בכך לאיש, ובפרט לא לאישך, והשני הוא כי את הדבר הראשון שתראנה עינייך תקני במטבעות אלו".
הודתה האישה לבעש"ט ויצאה מלפניו. עודה עומדת על סף דלתו ראתה איכרה ממהרת לשוק ותחת זרועה אווזה. זכרה האישה את דברי הרב ושאלה את האיכרה למחיר האווזה. "שש מטבעות", ענתה האיכרה. "שתיים", החזירה האישה, והחלו מצעקות ביניהן. לבסוף נתנה את ארבעת המטבעות והביאה את האווזה לביתם. כל זאת ראה הבעש"ט בעודו עומד נסתר בפתח חלונו, ויצחק בקרבו צחוק גדול.
***
משראה הבעל את האווזה התפלא פליאה רבה, והאישה, בזכרה את דברי הרב אמרה לו: "אלוהים הראה לי את האווזה, אולי יבנה לנו ממנה". שלח הבעל ידו אל המאכלת לשחוט את האווזה, כי היה רעב מאוד. והאישה צעקה בפחד: "אישי, אישי, להבנות אמר הבעש"ט, לא להשביר". "אישה פותה", אמר הבעל, "מה עניין ר' ישראל לכאן?" ראתה האישה כי נכשלה בלשונה, נבהלה מאוד וספרה לבעלה את מעשה מטבעות הבעש"ט. שמט האיש את המאכלת מידו, ופרץ בבכי מגודל רעבו, ומאשר רחש לבו בהביטו בעיני האווזה, שעגולות וזהובות היו.
כל זאת שמע הבעש"ט מבעד לקיר, כי סמוך ביתו לקיתונם, ויצחק בלבו.
אותו ערב עלו בני הזוג על משכבם, ומזון לא באה אל פיהם. אך ביניהם שכנה האווזה בלובן נוצותיה, שלא היה כמותן ליופי.
בבוקר מצאו במיטתם שתי ביצים לבנות, גדולות ככף איש. באחת שברו רעבונם, ואת הנותרת מכרה האישה בשוק. והביצה הייתה עשויה מקשת חלמון, זהב וענבר. חלבונה צלול כעין הבדולח. והאוכל ביצה כזו לא ירעב עוד באותו היום. ומרפאה היא לחוליים שונים. כך היו פני הדברים בוקר, בוקר, ושמען של הביצים הטובות יצא בכל העיירה. ובלילה הייתה האווזה ישנה במיטתם ביניהם.
יום אחד הביט האיש באווזה ואמר לאישה כי די לו בדגדוג נוצותיה, וכי חפץ הוא למכרה להחליפה בכבשה. לא טוב היה הדבר בעיני האישה, אך דבר הבעל קם והיה.
וישמע זאת הבעש"ט הספון בתלמודו, ויחייך אל תוך זקנו.
***
והאיש והאישה הכניסו לביתם כבשה על מקום האווזה. והכבשה הייתה יפת מראה לנועם, ובפעייתה פעמונים היו מצטלצלים. וצמרה היה רך ומגעו משי וקטיפה, ואדם המתעטף בסודר משלה מיד הוא מרגיש כאילו ישב בתוך שמיכה של פוך אווזים לחום.
כבר באותו הערב גזזה האישה את צמר הכבשה, ותאמר למוכרו למחרת. ויהי כאשר חזרה מהממכר הטוב, והנה הכבשה הצמיחה מחלפות חדשות, יתרות ועבות מהקודמות.
כשהיה האיש חוזר לביתו הייתה נדחקת אליו הכבשה בצמרה, מנענעת לו בראשה, ופועה את המיית הפעמונים, ולב האישה נקשר בלב הכבשה.
שמעו של הצמר יצא בכל עיירות האזור, וימי רעבונם נראו להם כדמיון רחוק.
יום אחד הביט האיש בכבשה ואמר לאישה כי די לו בסרחונה ובחרוליה, וכי חפץ הוא למוכרה ולהחליפה בפרה. וירע הדבר מאוד בעיני האישה, אך לא אבתה לומר דבר בפני בעלה, רק ידיה לוטפות את מחלפות הכבשה הרכות.
והבעש"ט בבית המדרש, הרים את ראשו מעל תלמודו ונעץ מבט ארוך נכחו.
***
למחרת מכרו את הכבשה והביאו לביתם פרה. והפרה לא נראתה כמותה לחן: עורה בוהק וקרניה תואמות ובקצה זנבה ציצית. עטיניה היו זקופים מעומס חלבה, והחלב היה סמיך ומלא היה, מעין השמנת. די היה לצוות עליו: "החבץ!", ומיד קפץ ונחבץ לחמאה רכה וענוגה. ודי היה לצוות עליו: "התגבן!", ומיד נתגבן לגבינה שניחוחה נישא בכל הפלך, והגיע עד לעיר הגדולה. ועוד תכונה הייתה בו – להצמיח ילדים ולחזק כוחם ושערותיהם לתלתל כצמרי כבשים.
עיני הפרה רכות היו, ומדי הביטה באישה היה מבטה שולח פארות בלבה. קול געייתה השקטה האומרת: "הנני", זעזע את סיפי נפשה.
בכל בוקר הייתה האישה חולבת את החלב העשיר, והולכת למכרו. שמעו יצא עד לחוץ לארץ, ושליחים ממדינות שונות היו משחרים לפתחה, מתחננים על החלב המבריא. וימי רעבונם נשתכחו מהם כליל.
יום אחד הביט האיש בפרה, ואמר לאישה כי לא נאה בעיניו שתהיה משכמת בכל בוקר עם הנץ החמה לחלוב את הפרה וכי יש בדעתו למכרה ולהיות לסוחר עצים, שהלא המקומות ההם היו לממשלת החורף מרבית השנה.
צעקה האישה צעקה גדולה, ותמאן למכור את הפרה, כי נקשרה נפשה בה. אך הבעל כבר קשר את הפרה והחל ללכת לשוק. האישה מיררה בבכי, בצער נפשה, רק שפתיה נעות וקולה לא נשמע.
והבעש"ט שמע לקולות נפשה האילמים, וראה את הדברים בעיני רוחו, והוא עובר באותו זמן לפני התיבה. ויעצור את תפילתו, ויצא לרחוב שלפני בית הכנסת, ויבט סביבו ולבו הומה. ואנשי מנינו תמהו מאוד.
***
והאיש מכר את הפרה, ובפדיונה קנה מלוא העגלה עצים מגוי אחד, והוליך את עגלת העצים לבית המדרש והיה מתהולל בפני האנשים במזלו הטוב. העצים היו נפלאים לטיב, שהיו יבשים, וריחם נאה בעמידתם ובשרפתם, והלהבות היו מתפצחות בהם בקול גדול, וקיטור עולה מהם כקיטור הכבשן. עץ אחד מהם היה אוחז שרפתו ומתגחל חודש ימים.
והאיש שמח מאוד בלבו, והיה עושה סעודות גדולות, ואוכל בהן כלחוך הפרה.
בפדיון העצים קנה מיני פרקמטיה והחל סוחר. תחילה בדרכי היבשה, ואחר בדרכי הים. תחילה על ידיו ואחר כך על ידי אחרים, וסופו שהיה מוטרד כל היום בעסקיו בשווקים וברחובות, וכמעט ששכח שיש בורא עולם. רק בשעה שהגיע זמן תפילת מנחה היה עולה בזיכרונו שהגיע זמן התפילה, והיה נאנח בלבו היאך פנה כל היום בהבלי העולם הזה.
***
יום אחד ירד בספינה עמוסת טובין שהייתה עושה דרכה מערבה, ויהי סער גדול בים, והאנייה חישבה להישבר. בא רב החובלים אל הסוחר ובקש ממנו להטיל סחורתו אל הים, למען תקל הספינה, וינצלו נפשותיהם. מאן לו האיש, ואף כעס מאוד, ופתח עליו בצעקות שאין בלבו של רב החובלים אלא לאבדו ולרשת את סחורתו, ולשם כך הביאם למקום זה של סערה, ועתה יוציאם נא מכאן כשם שהכניסם.
עוד הוא מדבר, והנה בא נחשול אדירים והכה בספינה. רגלי האנשים רעדו, ורעש גדול נשמע כרעם, הוא קול הבקעה של הספינה.
וילכו הקולות מחצית התבל למקום מושבו של הבעל שם טוב, וינענע זה בראשו.
***
כשפתח האיש את עיניו ראה כי אוחז הוא שריד עץ מן הספינה, וסביבו אין נפש חיה כמטווחי עין. צעק האיש בקול מעוצם המליחות והצמא שכרסמו בבשרו, ומנגיסותיהם של דגי הספק בלבו, ובמר לבו זכר את אלוהיו וקרא אליו לאמור: "ידוע לי כי בשל שגבה לבי ונשתכח תלמודי באה עלי הרעה הזאת, ועתה אם תענני אעשה תפילתי קבע, תחנונים ואהבה." אחר זאת לא ידע עוד את נפשו, והתעלף מגודל הכאב. שלושה ימים ושלושה לילות שט כפיס העץ. לבסוף הוטל אל היבשה, והאיש לא ידע דבר.
משהקיץ האיש בשנית ראה כי ערום הוא, זכר את דבר הסערה והודה מאוד לאלוהים. אחר קם והחל משוטט לתומו ומביט סביב. וירא את האי עליו הוטל כי טוב הוא, ומלא עצים נחמדים למראה וטובים למאכל, ונהר יוצא וסובב את האי, ובמרכז הנהר עוד אי קטן, משל אי בתוך אי, ובו מקום ישוב.
שמח האיש מאוד, צלח את הנהר, עבר אל האי הקטן, והתהלך בתוך היישוב.
ומסביב אין נפש חיה בכל תחום העיר, ואותו יום – יום ראשון בשבוע היה. הלך האיש וסבב, וראה חנויות רבות, וסחורה בהן רבה, והן פתוחות כאילו הלך בעל הבית ומיד יחזור. ובבתי המגורים האש דולקת והמרק מתחמם, כאילו יצאה בעלת הבית לענייניה, ומיד תשוב. ובקצה הרחוב הראשי ארמון רב תפארת, ושער הארמון פתוח.
נכנס האיש לארמון, וראה בתוכו מסדרון. נכנס בדלת הראשונה ומצא חדר ובו אמבט מחומם, ומיני שמנים לסוך בהם את הגוף. מיד נכנס, רחץ וסך את גופו, והשתומם על גודל מזלו.
נכנס בדלת השנייה, ראה כיסא ועליו מונחת חליפה יפה. מיד לבש את החליפה, והשתומם פעמיים – אחת על גודל מזלו, ושתיים על תואם החליפה, כי נראה כאילו למענו בלבד נתפרה. המשיך לסוף המסדרון, והגיע לאולם גדול וריק. ריק אמרנו? שהיה רחב ידיים מאוד, ובמרכזו ניצבו שולחן וכיסא, ועל השולחן נר ותלמוד פתוח, והכיסא משוך מעט אחורנית… אכן, כי הכל מוכן ומזומן, והרשות נתונה, ואין לו לאדם אלא להושיב עצמו וללמוד. הבין האיש כי בדרך נעלמה למענו ולמען נדרו נתכנו הדברים – הושיב עצמו ולמד, והוא מרעיד מחמת ההשתוממות הגדולה.
כאשר רעב חזר למסדרון מצדו השני, ושם, כפי שהגיד לו לבו, המתין בסבלנות שולחן עמוס בכל טוב, והמאכלים ערבים ממש כאילו התקינה אותם אמו. ובחדר השני חיכתה לו מיטת אפיריון רחבה ורכה, שהשוכב בה מיד נעצמות שמורותיו, והוא חש כאילו נאטרות עליו כנפי מלאכים, וחש ברפרוף כנפיהם על ריסיו.
למחרת בבוקר הקיץ משנתו, וכבר הייתה מוכנה ליד מיטתו קערת מים חמים ונטלה. נטל את ידיו וברך, ולאחר שסיים הופיע למול עיניו המשתאות שולחן קטן, ועליו טלית ותפילין. התפילין של קסם הן, שרצועותיהן נכרכות לו לאדם מעצמן על זרועו, ומתלבשות לו מטבען על מצחו. והאיש נפשו נמלאה המיה מגודל הרזיות שנגלה לו, ויתפלל בכוונה רבה.
***
כך היו פני הדברים בשאר ימות אותו שבוע, ובשעת בין שמשות של יום שישי כבר היה תמה לדעת מראיתה של שבת במקום זה. וכך בעודו יושב על תלמודו, שמע פתאום רחש, זמזום והמהום של אנשים עולה מן הרחוב. נתעוררה העיר.
נרגש יצא החוצה, ומה רבה הייתה הפתעתו משראה יהודים בכל מקום בדרכם לבית הכנסת. הם הבחינו בו, וקראו לו להצטרף אליהם. בכוונתו היה לשאול אותם על טבעו של המקום הזה, הפלאי, אך הם רמזו לו להמתין בשאלותיו עד שתצא שבת. וכך עשה אתם את השבת. לאחר התפילה יצאו לסעודה בבית הרב, ובדרכם הם שרים, ורגליהם כמעט ולא נוגעות בקרקע מגודל ההתרוממות שהשירה נוסכת בהם. ובבית הרב סיפר זה סיפורים מופלאים, ומשלים להשכיל, ובדחן היה בהלצות למכביר, ופייטן לעונג הנפש, והמרק שהוגש לשולחן – צחצוחי שומן עלו בו וגודלן כמטבעות, והעוף היה זהוב מלבר כראוי, וליד העוף חייכו אליו שזיפים וגזר מתוק, המנעימים את החיך וצוחקים ומחליקים על הלשון.
כך חלפה השבת על תפילותיה וסעודותיה בעונג, ולעת הבדלה נתכנסו כולם באולם הארמון, שהמה אדם. ובאותו המקום היה מנהג לפיו לאחר אמירת ברכת "המבדיל" יש לטבול שתי אצבעות ביין ולהעבירן על שמורות העיניים. ואכן, הרב בירך, ובתום בירכתו טבלו הכל את אצבעותיהם ביין, והעבירו על שמורותיהם.
אף הוא עשה כן – טבל אצבעותיו ביין, והעבירן על עפעפיו ופקח את עיניו שנית ו…
ברכיו פקו, הוא ניצב באולם לבדו. לידו הופיעו, כמקסם, השולחן והכיסא, הספר והנר.
סר פנים וזעף שב לתלמודו. מה רבו השאלות שחפץ לשאול, לו רק היה את מי.
וכך חלף עוד שבוע, והאיש למד בהתמד, משנן את המילים ומפלפל בסוגיות. כל מה שלמד בעבר נעור בו, והוא ידע שבשבוע זה הגיע ללמדנות מופלגת.
ביום השישי נשנה מקרה השבוע הקודם. שוב הופיעו אנשי העיר הפלאיים, שוב חגג איתם את השבת, שוב חפץ לשאלם ולא ענו, ושוב נעלמו לאחר ברכת "המבדיל".
והאיש נעצב על לבו מאוד, כי החל זוכר את הצער הגדול שאישתו וודאי מצטערת בהמתינה לו, ועיניה בודאי כלות. ולאחר מכן בחלוף השבועות, החל זוכר את כל הצער הגדול שהייתה אישתו מצטערת בעבר, ועלה בראשו כל המעשה באווזה, בכבשה, בפרה, ובעצים, והייתה דעתו הולכת ונחלשת עליו מגודל הבלבול והחרטה.
באותה שבת, בעוד הרב הוגה את המילים "בין קודש לחול", אחז בידו וצעק: "השבעתי אתכם, ספרו לי היכן אני, ומהו המקום הפלאי הזה, ומי אתם, ומדוע תיעלמו ככלות הקודש, ואישתי מה עליה?"
ובדברו כולו מרעיד, והמילים בקושי רב זוחלות ומעפילות מגרונו ללשונו ולשפתיו, וקולו חלש ומבולבל. הביט בו הרב ואמר: "עוד לא הגיע שעתך לדעת. המתן עוד שבוע אחד."
***
היום הראשון והשני נדמו לו כנצח. ביום השלישי החליט דווקא לעשות מעשה, ולהתעמק בתלמודו וכמעט שהצליח. ביום הרביעי והחמישי אכן הגיע להתעמקות, כי כבר היה ברבות השבועות שם לחכם מופלג ביותר.
וביום השישי כלה מכל תלמודו אשר למד, נשא עיניו מעל הספר, והחל מדפדף בדפי מחשבותיו, ולעלעל בצפונותיו, ולפלפל בסוגיותיו . והגיע למדרגה הגדולה של לימוד שמתוך הלימוד, לזה שאינו נזקק עוד לספרים. הוא חש באור אין סוף מתפעם ומצטלצל בגופו מצד אל צד, ובוקע ופורץ מעיניו.
אותה שבת הייתה שמחה גדולה, כי הכל ראו את התמורה הגדולה אשר הייתה לו. ובתום ההבדלה עצם את עיניו, העביר את אצבעותיו הטבולות ביין על שמורותיו, ובעיניו העצומות היה די אור להאיר את כל האולם ואת כל הארמון ואת העיר כולה.
פתח הרב ואמר: "כוהנים ובני כוהנים אנחנו. ושעה שבית המקדש היה קיים היינו עוסקים בעבודת כוהנים. אלא שיותר ויותר הגענו לעבודה שמתוך עבודה, והתרוממנו ועלינו במעלות הייחוד עד שהגענו למקום זה, ורק שליחים היינו שולחים לעשות את עבודת המקדש שלמטה. יום אחד חזרו שליחינו, בגדיהם קרועים ועל ראשם אפר, ואמרו שבטלה מאתנו שכינה, וחרב המקדש. ודיברנו בינינו הרבה מאד, ואמרנו שאי אפשר לה לשכינה להיבטל, ושהעבודה שמתוך העבודה, והלימוד שמתוך הלימוד, והייחוד שמתוך הייחוד קיימים, וכך נשארנו כאן."
ואותה שעה הקיץ הבעש"ט משנתו, ישב על מיטתו והביט נכוחה, רואה את הדברים – ואף הם ראו אותו.
אמר לו הרב: "עתה נחזירך לאישתך. נותר לנו מבית המקדש רק הקמיע לקפיצת הדרך, איתו היינו עושים דרכנו קפנדריא, וניתן אותו לך. רק עליך להישבע כי ברגע שתהא ניצב על אסקופת ביתך תפתח את ידך ותשחררנו מרצונך, ולא תאבד לנו דרכנו היחידה לראות במעשי שאר ישראל".
עתה הבין האיש את סודו של הבעש"ט, כי היה אחד מהם, והם שלחוהו לרעות את צאן ישראל.
הבטיח האיש לשחרר את הקמיע מרצונו, ונתנוהו בידו, וכבר הוא רואה אותם מתרחקים, ונראים לו כחיזיון שווא, כתעתוע, וכבר הוא עומד על אסקופת ביתו, מביט באשתו. זכר האיש את הבטחתו, פתח את ידו, ומיד חש ברוח קלה נוגעת בה ונושאת עמה את הקמיע. והאיש ואישתו שמחו שמחה גדולה על שהתאחדו בשנית.
***
ומאז לא נראה עוד במקומותינו הקמיע. ואנו, בשכבנו ובקומנו, מנסים להגיע ללימוד שמתוך הלימוד, לעבודה שמתוך העבודה, ולייחוד שמתוך הייחוד. לאלה שלא צריך להם לספרים, אלא לאהבה בכל הלבב והנפש. ומעטים היודעים היאך, ואלה לפי דרכם, נסתרים הם.
וקפיצת הדרך אין. |
