פתיחתא לאגדות : מנחה לערב שבת
ירדה השכינה אל כיכר השוק, חשופה אין כסות לה, ויחרדו מפניה הכל, עומדים יראים מגשת. ראתה שכך, השכינה מלאת היופי, והלכה אל הבריות, משחרת לקרבתם.
והיה יופיה הערום כה עז, עד כי סונוורו עיניהם, מבטם אל כנפות בגדיהם השפילו.
התחיל הערב יורד. הקור הזדחל. לפתע נשמע צליל טנבורין ומצילות, ועלמה גבוהה ויפה נכנסה רוקדת אל כיכר השוק. צניפיה מתנופפים ברוח, צעיפיה מתרוננים, שולי שמלתה סחרחרים, יחפה תצעד. רגליה טופפות בקצב הטנבור עליו תכה בידה. לידיה צמידים משקשקים, שערה ברוח המחול נפרע. ויעמדו האנשים סביבה משתאים.
ניגשה אליה השכינה ושאלה: "מי את?", ותען העלמה: " אגדה שמי, מקוטרת מור ולבונה, את הבריות אקסים בשירתי". "כסי אותי בצעיפייך, אגדה, חממי אותי", בקשה השכינה. ותפרוש לעברה אגדה את אמרת בגדה, ותבוא אליה האמת השכינה.
ועד היום עלומות הן, זו בזו טבועות, אין הכר.
****
לכו נרננה לאדוני, נריעה לצור ישענו. ערב שבת קדש, תפילת מנחה. בואכם לשלום מלאכי השלום, מלאכי עליון. מחר יעלו הכוהנים לברך את הקהל, ובתפילתם יאמרו: "ריבונו של עולם, אני שלך וחלומותיי שלך. חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא".
ואף אני אינני יודע מה הוא.
המספר דבר אין לו משל עצמו, שהוא מלקט משכחתם ופיאתם של אחרים. סיפורים אלו, לא אני הוא שהרה אותם, כי רק כסות חדש נתתי לעורם. אך עדיין, חביבים הם עלי כמו היו עצמי ובשרי. אם לא יישאו חן בעיני מי – ילין נא עלי ולא עליהם.
ערבית. מזמור שיר ליום השבת. עוד קמעה ונברך על הנרות בבית: " אב הרחמים, אנא משוך חסדך עלינו ועל קרובנו האהובים. וזכנו ללכת בדרכי ישרים לפניך. הרחק מעלינו כל חרפה, תוגה ויגון. ושים שלום אורה ושמחה במעוננו. כי עמך מקור החיים. באורך נראה אור. אמן." |
